לאחר שנים של שמועות, תחקירים עיתונאיים ובעיקר תהיות החליט שר המשפטים, פרופ' דניאל פרידמן, להפקיד בידיה של המשנה לשעבר לנשיא בית המשפט העליון, השופטת בדימוס מרים בן פורת, את חקירת הרשעתו של סולימאן אל-עבוד ברצח הנערה חנית קיקוס ז"ל.



להחלטתו הגיע שר המשפטים בעיקר בעקבות תחקיר מקיף בעיתון 'מעריב' וממנו נדמה היה כאילו לא נותרה אבן על אבן בכתב הרשעתו של אל-עבוד. השופטת בדימוס דליה דורנר צוטטה אחרי פרסום אותו תחקיר כמחזקת את עמדתה שברור לה שאל-עבוד אינו הרוצח.



החקירה הסתיימה, וכעת אנחנו מתבשרים כי הגברת בן פורת הגיעה למסקנה כי אל-עבוד הוא אכן, למעלה מכל ספק, רוצחה של חנית קיקוס ז"ל.



לכאורה פסיקה ברורה ונחרצת של אישיות משפטית בכירה ובעלת ניסיון ללא עוררין. אבל יתכן וראוי להדגיש כאן את המילה "לכאורה". באופן תמוה אם היינו מצפים שכבוד השופטת תסתום את הגולל על סיכויי שחרורו של מי שרצח למעלה מכל ספק, הרי שהיא דווקא ממליצה לשר המשפטים לשקול את הקצבת עונשו של אל-עובד. השר מצידו הבהיר כי הוא מקבל מבן פורת את כל החבילה - גם את ההרשעה הנחרצת וגם את ההמלצה לקצוב את העונש.



אבל כאן עולה השאלה - למה בעצם? אם הביטחון באשמתו של אל-עבוד הוא אכן מעל לכל ספק, מדוע לקצוב את עונשו? רפי, אביה של חנית המנוחה, היטיב לבטא את התהייה ודרש ש"אם הוא הרוצח, למה לקצוב לו את העונש. שישב בכלא עד סוף ימיו".



אז אמנם השופטת נימקה את הצעת קיצוב העונש בכך שהציבור אינו משוכנע בהאשמתו של אל-עבוד ועלול לחשוב שבכלא יושב אדם חף מפשע, אך אם יורשה לי להעיר: העילה הזו נשמעת מעט קלושה. ממתי מקבלות תהיות והתלבטויות של הציבור משקל כה רב עד כדי הוצאתו של אדם מהכלא הישראלי? כזכור, בארצנו העסק פועל על פי שופט ולא על פי חבר מושבעים. האזרח במקומו מונח, השופט הוא שמחליט.



תהיה נוספת ובלתי מבוטלת עולה מדבריו של עורך הדין אביגדור פלדמן, פרקליטו של אל-עבוד. פלדמן מספר שאל-עבוד כלל לא נחקר על ידי השופטת, כמו כן גם הוא עצמו לא נועד עם השופטת, אלא רק התבקש להשיב על סדרת שאלות ולהתייחס למספר עניינים ולא מעבר לכך.



אם כן, איזה תחקיר עומק ובירור נוקב בוצע על ידי כבוד השופטת בדימוס, אם נשוא הפרשה, המואשם ברצח, אפילו לא התבקש להציג את גרסתו בפניה? על פניו נראה שבן פורת הסתפקה בעיון במסמכי המשפט ובפרוטוקולים מדיוניו. אם אכן כך הם פני הדברים הרי שברורה קביעתה הנחרצת של אל-עבוד הוא הרוצח. היא הרי מסתמכת על אותם מסמכים שעל פיהם הורשע אל-עבוד. אם אין חידוש במסמכים, ואם אין חקירה חדשה, איזו סיבה יכולה להיות שהמסקנה תהיה שונה?



כיוון שכך מתחדדת התחושה שכבוד השופטת בן פורת ביצעה עבודה נוחה למערכת המשפט: בראש ובראשונה להעניק חותמת כשרות לפסיקה הקודמת המרשיעה את אל-עבוד, זו שהשליכה אותו לשנים ארוכות בכלא. אך מיד יחד עם החותמת הזו מצרפת השופטת המלצה לשחרור מוקדם, למרות ההגיון ההפוך, לכאורה, שבדבר. כי הרי גם היא יודעת שמעט מסובך להרשיע אדם שהודה שהשליך את חנית במקום אחד בה בשעה שהיא נמצאת במקום אחר לחלוטין. גם היא יודעת היטב שרבים כאל-עבוד הודו בכל רצח שנקרא על דרכם, ובלבד שיחדל הלחץ הפיזי הלא מתון לחלוטין שהופעל עליהם, כפי שסיפר אל-עבוד. גם היא יודעת שלו הייתה פוגשת את אל-עבוד לא הייתה יכולה להתעלם מהליקוי השכלי המסויים שמטיל בספק גדול את מהימנות הודאתו בבית המשפט. גם היא יודעת שלו הייתה צריכה לפגוש את כל הנוגעים בדבר הייתה צריכה לשוחח עם עד הראייה האחרון של חנית, עד ראיה שהעיד ב'מעריב' כי הוא היה האחרון שפגש אותה והסיע אותה לאתר אחר לחלוטין, ולא אל-עבוד. גם היא מכירה היטב את כל העדויות שסתרו את ההודאה המפוקפקת של אל-עבוד, ומכירה את הדיווחים על חשוד מרכזי שמשום מה לא זומן כלל למשטרה.



כבוד השופטת מכירה את כל אלה ופרטים רבים נוספים, ובשל כך ידעה היטב שכל פסיקה אחרת שלה היה בה כדי לפגוע במישהו. אם הייתה קובעת שאל-עבוד זכאי הייתה נפגעת מערכת המשפט שהרשיעה אותו, ושארית האמון שיש לציבור במערכת המשפט היתה נרמסת. אם הייתה קובעת שיש להשאירו בכלא לשארית חייו היה נפגע ככל הנראה הצדק העומד לצידו.



משימה קשה הוטלה על כתפי השופטת והיא עמדה בה בכבוד. כולם יצאו טוב. יחסית. אה, כן, חוץ מאחד, אל-עבוד קוראים לו.