בהצעת חוק שהגיש מבקש ח"כ ניסן סלומיאנסקי (איחוד לאומי-מפד"ל) למנוע פרסום שמות הנאשמים בפסקי דין, כדי להקל עליהם לשוב בתשובה. יצוין כי כיום אין בחקיקה התייחסות מפורשת לפרסום פסקי דין של בתי המשפט. הסעיף היחידי שמתייחס לנושא זה, הוא בהקשר פרסום דברים הנוגעים לדיוני בתי המשפט בדלתיים סגורות, בו ניתן לפרסם דברים רק ברשות בית המשפט.
אך באופן כללי הנוהל לגבי פרסום פסקי דין הוא, שאין כל מניעה לפרסם דבר על דיון שהתנהל בדלתיים פתוחות, ואכן פסקי הדין המתפרסמים כוללים את פרטי כל המעורבים בהליך, ח"כ סלומיאנסקי הסביר כי בחלק מהמדינות פסקי הדין של בתי המשפט מסומנים במספרים או בסימון אחר ולא על ידי ציון שמות הצדדים. וכן פסקי דין של בית הדין למשמעת של עורכי הדין במדינת ישראל אינם כוללים את שמות הצדדים.
לדברי סלומיאנסקי הפרסום פוגע פעמים רבות בצנעת הפרט של אותם אנשים, "פסקי הדין נשמרים בקבצים ממוחשבים למיניהם המאפשרים חיפוש קל ופשוט על אדם. חוק הגנת הפרטיות מגדיר פגיעה בפרטיות בין היתר כפרסום דבר הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם או למצב בריאותו או להתנהגותו ברשות היחיד. פרסום שמות בפסקי הדין מהווה לפי הגדרה זו פגיעה בפרטיות, אמנם מבחינה משפטית, יש לפרסום הגנה כפרסום שהוא דין וחשבון נכון והוגן על דברים שנאמרו בישיבה פומבית של בית משפט, אך ההגנה המשפטית אינה משנה את העובדה שיש בפרסום כזה כדי לפגוע בפרטיותם של אנשים".
לדברי סלומיאנסקי הפרסום פוגע בשיקום הנאשם, השתלבותו בחברה ופתיחת דף חדש, "נראה כי אי פרסום שמות בפסקי הדין לא יפגע במטרות שאותן מבקש להשיג עקרון פומביות הדיון.
סלומיאנסקי מתבסס בדבריו על מאמר שפרסם פרופ' נחום רקובר ולפיו חלק מההיבטים של מצוות התשובה, היא זכותו של העבריין לשיקום חברתי לאחר שריצה את עונשו, "האם העובדה שנתפס אדם פעם בקלקלתו תלווה אותו בכל אשר יפנה ותקבע את גורלו אף בעתיד? או שמא זכאי העבריין, לאחר שריצה את עונשו, לפתוח דף חדש בחייו ולעסוק בכל דבר אשר יחפוץ בו בלי שירדוף אחריו כצל כתם העבֵרה שעבר".
"עיקרה של התשובה הוא חרטה על העבר וקבלה על העתיד. מאחר שהחרטה והקבלה הן הכרעות אישיות של האדם, ניתן היה לחשוב שהתשובה היא עניינו הפרטי של האדם בלבד - בינו לבין עצמו ובינו לבין קונו - ואין לאחרים עניין בה, אבל אין הדברים כן כלל וכלל: אין להותיר את חזרתו בתשובה של העבריין ליזמתו האישית בלבד. חובה מוטלת על החברה לעודד את חזרתו ולסייעו בדבר, חכמי המשפט העברי אף תיקנו תקנות שמטרתן לעודד את העבריינים לשוב בתשובה... "מפני מה תיקנו תפילה בלחש? שלא לבייש את עוברי עבֵרה" המתוודים על עבֵרות שבידם".
ומסכם פרופ' רקובר "האם הנוהג בארץ, ולפיו מפרסמים בקבצי פסקי הדין את שמות המורשעים בדין, הוא נוהג ראוי או נוהג פסול, דומני כי לאור מה שראינו, התשובה היא חד משמעית: פרט למקרים יוצאים מן הכלל, פרסום שמו של מי שהורשע לדראון עולם אינו מתיישב עם המקורות היהודיים, אינו מתיישב עם המסר שב"חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, וודאי שאינו מתיישב עם ערך "כבוד האדם" וערך הזכות לפרטיות - שהפכו לערכי-על בספר החוקים, אבל עדיין לא הפכו לערכי-על בתודעתנו ובמעשינו".
"אימוץ השיטה המקובלת במדינות אחדות, שבה אין מפרסמים בפסקי הדין את שמות המורשעים, אלא מציינים את פסקי הדין על פי מספריהם בלבד, הולמת יותר את מה שראוי שננהג על פיו במדינתנו היהודית".
אך באופן כללי הנוהל לגבי פרסום פסקי דין הוא, שאין כל מניעה לפרסם דבר על דיון שהתנהל בדלתיים פתוחות, ואכן פסקי הדין המתפרסמים כוללים את פרטי כל המעורבים בהליך, ח"כ סלומיאנסקי הסביר כי בחלק מהמדינות פסקי הדין של בתי המשפט מסומנים במספרים או בסימון אחר ולא על ידי ציון שמות הצדדים. וכן פסקי דין של בית הדין למשמעת של עורכי הדין במדינת ישראל אינם כוללים את שמות הצדדים.
לדברי סלומיאנסקי הפרסום פוגע פעמים רבות בצנעת הפרט של אותם אנשים, "פסקי הדין נשמרים בקבצים ממוחשבים למיניהם המאפשרים חיפוש קל ופשוט על אדם. חוק הגנת הפרטיות מגדיר פגיעה בפרטיות בין היתר כפרסום דבר הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם או למצב בריאותו או להתנהגותו ברשות היחיד. פרסום שמות בפסקי הדין מהווה לפי הגדרה זו פגיעה בפרטיות, אמנם מבחינה משפטית, יש לפרסום הגנה כפרסום שהוא דין וחשבון נכון והוגן על דברים שנאמרו בישיבה פומבית של בית משפט, אך ההגנה המשפטית אינה משנה את העובדה שיש בפרסום כזה כדי לפגוע בפרטיותם של אנשים".
לדברי סלומיאנסקי הפרסום פוגע בשיקום הנאשם, השתלבותו בחברה ופתיחת דף חדש, "נראה כי אי פרסום שמות בפסקי הדין לא יפגע במטרות שאותן מבקש להשיג עקרון פומביות הדיון.
סלומיאנסקי מתבסס בדבריו על מאמר שפרסם פרופ' נחום רקובר ולפיו חלק מההיבטים של מצוות התשובה, היא זכותו של העבריין לשיקום חברתי לאחר שריצה את עונשו, "האם העובדה שנתפס אדם פעם בקלקלתו תלווה אותו בכל אשר יפנה ותקבע את גורלו אף בעתיד? או שמא זכאי העבריין, לאחר שריצה את עונשו, לפתוח דף חדש בחייו ולעסוק בכל דבר אשר יחפוץ בו בלי שירדוף אחריו כצל כתם העבֵרה שעבר".
"עיקרה של התשובה הוא חרטה על העבר וקבלה על העתיד. מאחר שהחרטה והקבלה הן הכרעות אישיות של האדם, ניתן היה לחשוב שהתשובה היא עניינו הפרטי של האדם בלבד - בינו לבין עצמו ובינו לבין קונו - ואין לאחרים עניין בה, אבל אין הדברים כן כלל וכלל: אין להותיר את חזרתו בתשובה של העבריין ליזמתו האישית בלבד. חובה מוטלת על החברה לעודד את חזרתו ולסייעו בדבר, חכמי המשפט העברי אף תיקנו תקנות שמטרתן לעודד את העבריינים לשוב בתשובה... "מפני מה תיקנו תפילה בלחש? שלא לבייש את עוברי עבֵרה" המתוודים על עבֵרות שבידם".
ומסכם פרופ' רקובר "האם הנוהג בארץ, ולפיו מפרסמים בקבצי פסקי הדין את שמות המורשעים בדין, הוא נוהג ראוי או נוהג פסול, דומני כי לאור מה שראינו, התשובה היא חד משמעית: פרט למקרים יוצאים מן הכלל, פרסום שמו של מי שהורשע לדראון עולם אינו מתיישב עם המקורות היהודיים, אינו מתיישב עם המסר שב"חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, וודאי שאינו מתיישב עם ערך "כבוד האדם" וערך הזכות לפרטיות - שהפכו לערכי-על בספר החוקים, אבל עדיין לא הפכו לערכי-על בתודעתנו ובמעשינו".
"אימוץ השיטה המקובלת במדינות אחדות, שבה אין מפרסמים בפסקי הדין את שמות המורשעים, אלא מציינים את פסקי הדין על פי מספריהם בלבד, הולמת יותר את מה שראוי שננהג על פיו במדינתנו היהודית".