הפתוות, פסקי הלכה המוסלמיים, מונפקים חדשות לבקרים ונוגעים לזוויות שונות של חיי המוסלמי. כשנושא הפתווה נוגע לעניינים מדיניים הוא מתאפיין בדרך כלל בהסתה קיצונית למלחמת קודש נגד היהודים ומדינת ישראל. פסק מוסלמי שונה מאוד פורסם באחרונה על ידי איש דת מוסלמי בכיר המתגורר בלבנון ומוצאו בסוריה, ובו הוא קובע נחרצות כי אדמות מדינת ישראל הן אדמות יהודיות ויד להכיר בנוכחות הישראלית בהם.
הפסק המדובר מסתמך על פסק ותיק ולא ידוע שפורסם כבר בשנות החמישים על ידי המופתי של אלאפו שבסוריה, השייח' מוחמד נאהבאן. את הפסק מתרגם ומפיץ השייח' הסורי-לבנוני תוך הקפדה על עילום שמו. כך מדווח מאנדי סאפדי באתר 'אומדיה'.
לפסק המדובר נדרש השייח' בשנות החמישים בעקבות הקמת ישראל וניצחונותיה הצבאיים וניסיונותיהם של פליטי 48 להתמקם ולהתבסס במדינות ערביות כירדן סוריה ולבנון, במקביל לדרישותיהם של מנהיגי מדינות ערב מהפליטים שלא להתבסס אלא להמשיך בשאיפה לחזור לכפריהם מהם גורשו במלחמת העצמאות.
בפסק הוותיק משנות החמישים הפנים ככל הנראה השייח' נאהאבאן שהמדינה היהודית היא עובדה קיימת, ופסק שאדמות 48 אינן מוסלמיות, אלא אדמה יהודית שבה, כעקרון, אין לעודד חיים מוסלמיים, שהרי אלה יהיו חיים תחת אדמת אויב וכובש: "חזרת הפליטים הפלשתינים לחיות בצל "מדינת ישראל" אינה חובה חוקית. יתר על כן, היא אפילו אסורה, והפעילות להחזרתם לבתי אבותיהם שמהם היגרו אינה מכפיפה עליהם חובות חוקיות מיוחדות כלשהן שיבדילו אותם משאר המוסלמים ואינה מונעת מהם כל זכות חוקית שזוכים לה שאר המוסלמים".
בהתייחסו לדרישת מדינות ערב מפליטי 48 שלא להתבסס בארצם ולשאוף לחזרה לאדמותיהם, מדגיש השייח' את החובה המוסלמית לנתינת זכויות לפליטים הללו: "חזרת הפליטים הפלשתינים לחיות בצל מדינת ישראל אינה חובה חוקית, ואפילו מאוסה ואסורה, והפעילות להחזרתם לארצם ממנה עקרו תהיה תוך כדי שיקבלו את הזכויות החוקיות ולא תבדילם משאר המוסלמים, ולא ימנעו מהם כל זכות חוקית שזוכים לה שאר המוסלמים".
השייח' מוסיף ומצהיר כי לאחר שנכשלו המוסלמים בשמירה על אדמותיהם ולאחר שהובן כי לא ניתן להחזיר את האדמות בקרב, יש לכבד את הריבונות הנתונה, ולבטח לא לפעול למען חזרתם של מאמינים מוסלמים לחיים תחת ריבונות זרה מעין זו. עוד מכיר הפוסק גם באפשרות של כינון הסכם שלום ונאמנות שיכובד על ידי הצדדים ואף יאפשר חיים מוסלמיים באדמות כבושות.
בסיכום דבריו טוען השיח ש"חיסול ישראל אינה מצווה על נבחרי האסלאם". לדבריו חל איסור על מוסלמי להילחם במדינה זו ללא עילה, ובמיוחד אם מלחמה זו עלולה לסכן את המוסלמים ורכושם. ובמקרה של חתימת הסכם שלום עם ישראל, יש לכבדו ולא לערער אותו אלא "אם מדינת ישראל ערערה את תנאי ההסכם החוקי".
השייח' הסורי-לבנוני מספר כי בשיחות שקיים לאחרונה עם מנהיגים פלשתינים בכירים בלבנון, הובעה תמיכה גורפת בקו זה. לדבריו בבסיס תמיכה זו עומד הגיון פרקטי פשוט. האכזבה ממנהיגות אש"ף, מהרשות הפלשתינית וממדינות ערב, שהחזיקו את הפליטים כבני ערובה, הביאו לפחות כמה מהם למסקנה שיש לאמץ דרך אחרת. הפתווה מביעה ביקורת על ניסיונותיהם של מנהיגים ערבים לשמור את הפליטים כבני ערובה לרעיון זכות השיבה ולשימוש באמתלה זו כדי לשלול את זכויות הפליטים בארצות מגוריהם. "אין למנוע מהם כל זכות שאללה אישר להם בטענה שרוצים להסית אותם או להפריע להם על מנת שידרשו לחזור לארצם".
הפסק המדובר מסתמך על פסק ותיק ולא ידוע שפורסם כבר בשנות החמישים על ידי המופתי של אלאפו שבסוריה, השייח' מוחמד נאהבאן. את הפסק מתרגם ומפיץ השייח' הסורי-לבנוני תוך הקפדה על עילום שמו. כך מדווח מאנדי סאפדי באתר 'אומדיה'.
לפסק המדובר נדרש השייח' בשנות החמישים בעקבות הקמת ישראל וניצחונותיה הצבאיים וניסיונותיהם של פליטי 48 להתמקם ולהתבסס במדינות ערביות כירדן סוריה ולבנון, במקביל לדרישותיהם של מנהיגי מדינות ערב מהפליטים שלא להתבסס אלא להמשיך בשאיפה לחזור לכפריהם מהם גורשו במלחמת העצמאות.
בפסק הוותיק משנות החמישים הפנים ככל הנראה השייח' נאהאבאן שהמדינה היהודית היא עובדה קיימת, ופסק שאדמות 48 אינן מוסלמיות, אלא אדמה יהודית שבה, כעקרון, אין לעודד חיים מוסלמיים, שהרי אלה יהיו חיים תחת אדמת אויב וכובש: "חזרת הפליטים הפלשתינים לחיות בצל "מדינת ישראל" אינה חובה חוקית. יתר על כן, היא אפילו אסורה, והפעילות להחזרתם לבתי אבותיהם שמהם היגרו אינה מכפיפה עליהם חובות חוקיות מיוחדות כלשהן שיבדילו אותם משאר המוסלמים ואינה מונעת מהם כל זכות חוקית שזוכים לה שאר המוסלמים".
בהתייחסו לדרישת מדינות ערב מפליטי 48 שלא להתבסס בארצם ולשאוף לחזרה לאדמותיהם, מדגיש השייח' את החובה המוסלמית לנתינת זכויות לפליטים הללו: "חזרת הפליטים הפלשתינים לחיות בצל מדינת ישראל אינה חובה חוקית, ואפילו מאוסה ואסורה, והפעילות להחזרתם לארצם ממנה עקרו תהיה תוך כדי שיקבלו את הזכויות החוקיות ולא תבדילם משאר המוסלמים, ולא ימנעו מהם כל זכות חוקית שזוכים לה שאר המוסלמים".
השייח' מוסיף ומצהיר כי לאחר שנכשלו המוסלמים בשמירה על אדמותיהם ולאחר שהובן כי לא ניתן להחזיר את האדמות בקרב, יש לכבד את הריבונות הנתונה, ולבטח לא לפעול למען חזרתם של מאמינים מוסלמים לחיים תחת ריבונות זרה מעין זו. עוד מכיר הפוסק גם באפשרות של כינון הסכם שלום ונאמנות שיכובד על ידי הצדדים ואף יאפשר חיים מוסלמיים באדמות כבושות.
בסיכום דבריו טוען השיח ש"חיסול ישראל אינה מצווה על נבחרי האסלאם". לדבריו חל איסור על מוסלמי להילחם במדינה זו ללא עילה, ובמיוחד אם מלחמה זו עלולה לסכן את המוסלמים ורכושם. ובמקרה של חתימת הסכם שלום עם ישראל, יש לכבדו ולא לערער אותו אלא "אם מדינת ישראל ערערה את תנאי ההסכם החוקי".
השייח' הסורי-לבנוני מספר כי בשיחות שקיים לאחרונה עם מנהיגים פלשתינים בכירים בלבנון, הובעה תמיכה גורפת בקו זה. לדבריו בבסיס תמיכה זו עומד הגיון פרקטי פשוט. האכזבה ממנהיגות אש"ף, מהרשות הפלשתינית וממדינות ערב, שהחזיקו את הפליטים כבני ערובה, הביאו לפחות כמה מהם למסקנה שיש לאמץ דרך אחרת. הפתווה מביעה ביקורת על ניסיונותיהם של מנהיגים ערבים לשמור את הפליטים כבני ערובה לרעיון זכות השיבה ולשימוש באמתלה זו כדי לשלול את זכויות הפליטים בארצות מגוריהם. "אין למנוע מהם כל זכות שאללה אישר להם בטענה שרוצים להסית אותם או להפריע להם על מנת שידרשו לחזור לארצם".