השחקן ישראל פוליאקוב נפטר הבוקר בבית החולים בלינסון בפתח תקווה, בן 66 היה במותו. פוליאקוב שיחק והתפרסם בשלישיית "הגששים". בימים האחרונים הדרדר מצבו לאחר שחלה במחלת הסרטן. הוא יובא למנוחות מחר בשעות הצהריים. פוליאקוב הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים, ביניהם השחקנית והתסריטאית יעל פוליאקוב.
וכך נכתב על פולי באתר של פרסי ישראל :
.."עד אז לא העליתי בכלל על דעתי להיות שחקן" - אומר ישראל פוליאקוב. - "כצעיר אידיאליסט שרוצה 'להגשים' הלכתי ללמוד בבית הספר החקלאי 'הכפר הירוק'. החברה הישראלית הרי הייתה אז שונה מכפי שהיא היום, עם יעד לאומי של כיבוש השממה ועם האתגר הגדול של החלוציות, וכך, באופן הטבעי ביותר, הלכתי ללמוד חקלאות. אני מתאר לעצמי כי אילו היו הדברים מתנהלים על פי התכנון של ימי נעוריי הייתי יושב היום בעין יהב בערבה. לאמתו של דבר, גם כשהצטרפתי, לאחר הצבא, ללהקת 'התרנגולים', לא התכוונתי לעשות קריירה על הבמה, אלא לחסוך כמה פרוטות כדי שאוכל להמשיך בלימודים גבוהים בפקולטה לחקלאות ברחובות". אבל אז, בעיצומה של תקופת הטירונות במחנה שמונים של הנח"ל, עם חבריו לגרעין עין יהב של תנועת המושבים, נקרא פולי אל מפקד המחנה, רס"ר גנז, וזה, בסגנונו המיוחד, שלח אותו לדרך חדשה: "חייל, עמוד דום! חייל, עמוד נוח! אתה מוצב מעכשיו ללהקת הנח"ל. אתה תעשה בצבא בדיוק את מה שאומרים לך!"<?xml:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
פולי הוא ישראל, נולד בירושלים בשנת 1941 להורים תל אביביים, שלמה ז"ל ומרים פוליאקוב. באותו פרק זמן, של מלחמת העולם השנייה, פקדו מדי ערב מטוסים איטלקיים את שמי החוף הארץ-ישראלי, הפציצו את תל אביב וגרמו לאבדות בנפש. לכן יצאה אמו של פולי את ביתה בתל אביב ועלתה לירושלים כדי ללדת את בנה מתוך שלווה וביטחון. כעבור שבע שנים, במלחמת השחרור, שוב הופצצה תל אביב מן האוויר, והפעם ממטוסים מצריים. ביתה של משפחת פוליאקוב ברחוב גורדון נהרס, והמשפחה עברה להתגורר בדירה חלופית ביפו הערבית שזה אך נכבשה. "משפחתנו הייתה מראשוני התושבים היהודים ביפו שלאחר הכיבוש, ויפו הייתה אז ריקה לחלוטין" - אומר פולי. - "כל ימי הילדות שלי עברו עליי שם, ביפו, במחיצת המוני העולים שהתיישבו בה. הם היו בני עדות שונות, ובלטו בהם במיוחד יוצאי רומניה, בולגריה ותורכיה. רוב חברי ילדותי היו בנים למשפחות עולים מבולגריה. אז עוד לא ידעתי שניתנה לי הזדמנות יוצאת מן הכלל לחיות בתוך ארץ ישראל השלישית".
פולי היה תלמיד המחזור הרביעי של "הכפר הירוק". ואם גברי הביא ל"גשש החיוור" את הצבעים ואת הריחות של שוק מחנה יהודה ואת הזמר הכמעט מחתרתי של חיילים עצירים, ושייקה הביא עמו לשלישייה החדשה את רוח הקיבוץ ואת הסלסולים של פריד אל עטרש, הרי הנדוניה שהביא פולי הייתה ההוויי של "הכפר הירוק". בית הספר החקלאי הזה נודע במסיבות ליל השבת והחגים, בחגיגות הסיום השנתיות ובהצגות הפורים המיוחדות שלו. "מחוץ לכפר היו מגיעים אורחים רבים ליהנות מערבי ההווי של לילות השבת, עם ההצגות ועם מופעי הריקודים. החוג לתיאטרון, בהדרכתו של אחד מראשי 'בית צבי' ברמת גן היה פעיל מאוד. אני השתתפתי ביצירת המסורת הזאת, אבל המשחק על הבמה של מסיבות הכפר הירוק היה מבחינתי תחביב, אמנם מהנה, כמו כל תחביב אחר, אך לא הרבה יותר מזה."
למסיבת הסיום של אחד מן המחזורים הגיעו כמה מחברי להקת הנח"ל, ובהם אריק אינשטיין ויהורם גאון, עם מפקדם יוסי פרוסט. הלהקה הציגה משהו מתכניותיה, ומבין הכשרונות המקומיים בלט באותו ערב ישראל פוליאקוב. בסיום הערב אמרו אנשי הלהקה כי פולי וחנן גולדבלט צריכים ללכת ולהיבחן בלהקה. "הלכתי לבחינות הללו ללא כל כוונה להתקבל ללהקה. באמת ובתמים רציתי אז להתיישב בערבה ולהפריח את השממה."
בתכניות של "הגשש" פולי הוא מי שמגלם את הטיפוסים הלא-כל-כך ישראלים, את העולים מרומניה נוסח קלרשו, למשל. בכשרונו המיוחד הוא מצליח להחיות את הקולות ששמע בילדותו ביפו. הדמויות שהוא ראה שם כאילו חוזרות לחיים במערכוני "הגשש", כפי שעולות שם הדמויות מעולמם של גברי ושל שייקה. "אצלנו ביפו" - הוא סבור - "היה הבסיס של החברה הישראלית הרב-גונית". אבל לא רק על פי מה שחווה ביפו הוא מעצב את "גיבוריו". "אחת ההנאות שלי" - הוא מגלה - "היא לשבת חבוי באיזו פינה ולהסתכל על בני אדם". אין הוא עוסק בחיקויים אלא מעצב דמויות וטיפוסים "בשר ודם".
הכימייה המיוחדת שנוצרה בין "הגששים" לבין הקהל הישראלי היא שעשתה אותם למה שהם, הלהקה הוותיקה והפופולרית ביותר בישראל. הקשר הזה, סבור פולי, הוא באמת בלתי רגיל, והוא וחבריו חשו בו כמעט בכל מקום שהופיעו בו. גם על פולי היה להתרגל להצלחה ולתהילה. "אנו דיברנו אז על תכנית קברטית, מין מועדון תיאטרון למאחרים בנשף. אפילו נדמה היה לנו שלפני ההופעה במועדון נספיק לשחק בתיאטרון אחר. אני הייתי אמור לשחק אחרי 'התרנגולים' ב'תיאטרון העונות' של יוסי בנאי ונסים אלוני. אבל אז התברר לנו ש'הגשש' מתחיל לתפוס תאוצה, אמנם לא מיד בהתחלה, והופך להיות להיט גדול. מה שעשה אותנו יותר מכול הייתה העממיות שהצלחנו לבטא מההתחלה, ואולי אפילו בלי שהתכוונו לכך. זה יצא מתוכנו באופן ספונטני."
פולי זוכר הופעה אחת ביהוד כאחת מחוויותיו העמוקות. ההצגה התקיימה באמפיתאטרון מאולתר. "זה היה מחזה סוריאליסטי. קהל עצום, כאלף ומאתיים איש, בא לראות אותנו. הם באו עם ילדים ועם תינוקות, ישבו על ארגזים הפוכים ועל בלוקים, והביאו אתם סנדוויצ'ים ושתייה. הבמה שלנו הייתה מרוצפת ב'בלטות' גסות, ומביניהן בצבצו קוצים וכל מיני עשבים. אחד המערכונים שלנו עורר בקהל התרגשות גדולה, הקטע שבו אני משחק סוהר בכלא שש וגברי הוא החייל האסיר - זמר מזרחי במקצועו האזרחי. המיוחד במערכון הזה הוא שהסוהר, שלא כפי שמקובל בכלא, מעריץ את האסיר שלו, והוא נותן לכך ביטוי כאשר מגיע לכלא כתב 'קול ישראל', הוא שייקה, כדי לראיין את הזמר האסיר. ברגע מסוים אני מבקש למסור לאמו של האסיר בקשה דרך הרדיו, שתשלח לו בורקס. באותו רגע פרץ הקהל בתשואות אדירות של הזדהות. הם השליכו את הכובעים שלהם באוויר וצעקו בקולי קולות. הרגשתי את ההצלחה שלנו לדבר אליהם ואת ההתחברות העצומה שנוצרה בינינו לבין הקהל הזה. זאת הייתה תחושה יוצאת מן הכלל."
על עתיד הלהקה עם זכייתה בפרס ישראל ולפני צאתה עם תכניתה האחרונה והמסכמת אומר פולי שהכול אפשרי. "את התקופה הארוכה שהלהקה התקיימה אפשר בהחלט להגדיר כעבודת חיים, וזה מה <?xml:namespace prefix = st1 ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:smarttags" />
פולי עוסק עכשיו גם בתיאטרון שאינו ממין "הגשש". הוא משחק על במת "צוותא" בתל אביב במחזה של מחזאי צעיר.
אל עולם התיאטרון הגיע פולי בפקודה, והיה עליו לעבור כמה שלבים כדי להבין שהוא אינו מֵצר על כך. עכשיו הוא כבר משוכנע לחלוטין: "כנראה זה באמת מה שאני אוהב".