שוטר מג"ב בשירות קבע, סיים משמרת בת שמונה שעות במהלכה יצא לסיור בג'יפ במזרח ירושלים, ובשעה 22:30 חזר לבסיס לצורך מנוחה. על פי תכנון רשימת השמירה היה השוטר אמור להתחיל את המשמרת הבאה למחרת בשעה 05:15, אך לאחר שהתברר לו כי בשל תקלה אין ביחידה ארוחת לילה, הלך לישון.
אולם לאחר שהרעב שהציק לחייל מג"ב והקשה עליו להירדם, יצא בסמוך לשעה 01:45 כשהוא רכוב על אופנוע ולבוש מדים לסעוד במסעדת "בגט מרציאנו" הנמצאת סמוך לבסיס. כארבעים וחמש דקות לאחר מכן, בדרכו חזרה לבסיס, היה מעורב בתאונת דרכים ונחבל בכף רגלו השמאלית. אולם להפתעתו קצין התגמולים דחה את בקשתו לזכות בתגמולים על פציעתו והועדה דחתה את ערעורו.
בעקבות הדברים ערער שוטר מג"ב לבית המשפט, נגד קצין התגמולים שטען כי החייל לא קיבל אישור ממפקדו טרם יציאתו מן הבסיס. לאחר ניתוח המקרה קובע השופט הנדל כי הקביעה שהשוטר יצא מהבסיס לצורך ביצוע פעולה פרטית שאינה קשורה לצבא, אינה נכונה.
"החייל, במסגרת שירותו, מחוייב לאכול לא רק לצרכי הישרדות, אלא גם לצורך ביצוע המשימות שהוטלו עליו. לכן אין זה מפתיע שחכמי דורנו הכירו על פי ההלכה והמשפט העברי בהיתר לחיילים שלא לצום – אפילו אם הפעילות המבצעית אמורה להתרחש מיד עם סיום התענית".
"הנצי"ב מוולוז'ין כותב בפירושו על התורה "העמק דבר" (דברים ו, י-יא) "ואכלת ושבעת מותר אתה לא רק כדי קיום הנפש אלא אפילו כדי שביעה בלי חשבון ודעת שאין באותה שעה זמן לחשוב בזה שמא יסתכן. וגם שביעה גורם בריאות יתרה הנדרש בעת מלחמה". פסיקות אלו מבהירות שהחייל מחויב לאכול באשר הוא חייל לשם מילוי תפקידו".
"במקרה דנן המערער סיים משמרת שארכה שמונה שעות, הגיע לבסיס בשעה 22:30 והיה אמור לשהות שם כשבע שעות נוספות עד תחילת המשמרת הבאה. לא עסקינן ב"פינוק". במצב האמור ניתן להבין כי החייל היה רעב. כאמור המערער הלך לישון, אך לא הצליח להירדם על רקע המתואר לעיל. אינני אומר כי מדובר בפיקוח נפש, אך הצורך הינו ממשי".
בעקבות הדברים קבע השופט כי יש מקום להעניק תגמול לשוטר, ולהכיר בו כנכה לפי החוק. וכן חייב את המדינה בהוצאות המשפט בסך 7,000 ₪.
אולם לאחר שהרעב שהציק לחייל מג"ב והקשה עליו להירדם, יצא בסמוך לשעה 01:45 כשהוא רכוב על אופנוע ולבוש מדים לסעוד במסעדת "בגט מרציאנו" הנמצאת סמוך לבסיס. כארבעים וחמש דקות לאחר מכן, בדרכו חזרה לבסיס, היה מעורב בתאונת דרכים ונחבל בכף רגלו השמאלית. אולם להפתעתו קצין התגמולים דחה את בקשתו לזכות בתגמולים על פציעתו והועדה דחתה את ערעורו.
בעקבות הדברים ערער שוטר מג"ב לבית המשפט, נגד קצין התגמולים שטען כי החייל לא קיבל אישור ממפקדו טרם יציאתו מן הבסיס. לאחר ניתוח המקרה קובע השופט הנדל כי הקביעה שהשוטר יצא מהבסיס לצורך ביצוע פעולה פרטית שאינה קשורה לצבא, אינה נכונה.
"החייל, במסגרת שירותו, מחוייב לאכול לא רק לצרכי הישרדות, אלא גם לצורך ביצוע המשימות שהוטלו עליו. לכן אין זה מפתיע שחכמי דורנו הכירו על פי ההלכה והמשפט העברי בהיתר לחיילים שלא לצום – אפילו אם הפעילות המבצעית אמורה להתרחש מיד עם סיום התענית".
"הנצי"ב מוולוז'ין כותב בפירושו על התורה "העמק דבר" (דברים ו, י-יא) "ואכלת ושבעת מותר אתה לא רק כדי קיום הנפש אלא אפילו כדי שביעה בלי חשבון ודעת שאין באותה שעה זמן לחשוב בזה שמא יסתכן. וגם שביעה גורם בריאות יתרה הנדרש בעת מלחמה". פסיקות אלו מבהירות שהחייל מחויב לאכול באשר הוא חייל לשם מילוי תפקידו".
"במקרה דנן המערער סיים משמרת שארכה שמונה שעות, הגיע לבסיס בשעה 22:30 והיה אמור לשהות שם כשבע שעות נוספות עד תחילת המשמרת הבאה. לא עסקינן ב"פינוק". במצב האמור ניתן להבין כי החייל היה רעב. כאמור המערער הלך לישון, אך לא הצליח להירדם על רקע המתואר לעיל. אינני אומר כי מדובר בפיקוח נפש, אך הצורך הינו ממשי".
בעקבות הדברים קבע השופט כי יש מקום להעניק תגמול לשוטר, ולהכיר בו כנכה לפי החוק. וכן חייב את המדינה בהוצאות המשפט בסך 7,000 ₪.