לאור מחול המשחקים שפרץ סביב ספרו האחרון של חנוך דאום, הרשו לי במטותא לצנן מעט את ההתלהבות.
את ספרו האחרון מחלק חנוך דאום לארבעה מכתבים, וגם כאן אכתוב ארבעה מכתבים שמטבע הדברים יהיו קצרים יותר ממכתבי דאום.
מכתב להוצאת 'ידיעות אחרונות':
האמת היא שאכזבתם אותי. הלהט שלכם להוציא את הספר הזה מהר ככל שניתן גרם לכם להנפיק ספר בוסרי, גדוש בכתיבה בלתי ספרותית, עמוס בחזרה מיותרת על אמירות והיגדים, מלא בפסיכולוגיית גרוש, והחמור מכל – גדוש טעויות ניסוח שלא היו עוברות מורה לספרות בכיתה ו'.
לא ברור לי מה גרם לכם למהר להוציא את הספר הזה בלי הגהה מינימאלית. אני לא רוצה לחשוב שרק בשם קדושת העליהום על החינוך הדתי אפשרתם לעצמכם להנפיק טעויות ניסוח מביכות ומעצבנות כל כך את הקורא. רוצים דוגמאות? יש המון. קחו לכם כמה: אין דבר כזה "איני אסתיר", בעברית. אומרים "איני מסתיר", או "לא אסתיר" אבל לא "איני אסתיר". דוגמא נוספת? בבקשה: בעברית אין דבר כזה "כשם שאינך באת לעזרתי", יש "כשם שלא באת לעזרתי" או "כשם שאינך בא לעזרתי", אבל לא ככה. עוד דוגמא? הנה: "אבל זה הפערים האלה". המילה 'זה' ממש מיותרת לחלוטין ולא במקום.
אל תשאלו אותי באילו עמודים מסתתרות הטעויות הללו. הן בכלל לא מסתתרות. דפדפו דפדוף מהיר, אתרו אותן והתחילו למחוק. אבל כנראה שלכם אצה הדרך להוציא לאור את הספר הזה, אולי מתוך אמונה שבידיכם עוד תותח קדוש שיצטרף למלחמה נגד העולם הדתי ויפגיז אותם מזווית שהם לא מוכנים לה, מבפנים.
אגב, באופן אישי, תכנים בעייתיים כבר ראינו באין ספור ספרים, אבל הרמה הנוכחית הותירה בי ספק גדול שאכן יצאו הטקסטים הללו ממקלדתו של מי שהכתיבה היא פרנסתו העיקרית בשנים האחרונות. מפתיע ותמוה. מפתיע ותמוה לא פחות לשמוע ולקרוא שיאיר לפיד, המתהדר ברזומה גדוש שירים, ספרים, תסריטים ועוד, הוא שערך את הספר.
אבל ביני לבין עצמי אני מבין אתכם, 'ידיעות אחרונות'. מה לכם טעות כאן או שם כשלפניכם המטרה האמיתית: הוצאה לאור של עוד גיבוב דפים שייערמו בקו האש של ביצורי המלחמה נגד הדתיים.
מכתב למגזר:
כן, כן, ידעתם את זה, זעקתם את זה, מחיתם על זה, וצדקתם. צדקתם כשטענתם שנים שדאום עושה עליכם קופה. טענתם שעל כרטיס הביקור שלו, שאותו הוא מגיש לעורכי העיתונים בראיונות עבודה, הוא כותב שהוא בן המגזר הדתי שידווח מבפנים בביקורת חושפנית ואמיצה, בה בשעה שהוא עצמו יודע שבינו לבין "המגזר" נותר רק קשר היסטורי הולך ורופף.
הייתם משוכנעים שהוא שומר את הכיפה על ראשו כדי להפוך את הטקסטים הנקלים ושפת הביבים שהפכו חלק משגרת לשונו למעניינים ומסקרנים יותר.
זעמתם על העיתון 'הצופה' שהקדיש לדאום את העמוד הפותח, בעוד הוא ניצל אותו לא אחת כדי לכסח את אושיות המגזר ותפיסותיו. טענתם שהוא מחלל קודשי ישראל, והוא נפנף בכיפה שעל ראשו וטען שמדובר בביקורת לגיטימית. דאום הפך את קדושת ה"ביקורת מבפנים" כמגן במתקפותיו על המגזר. היום אתם יודעים שצדקתם. האיש תעתע בעורכי העיתון והפך אותו למקפצה לפני הכניסה לבריכה של הגדולים. כן, כן, אתם, חובשי הכיפות, והערכים שאתם מאמינים בהם, הייתם לדאום בסך הכול קרש המקפצה, וככאלה הייתם צריכים להפנים שהנוהל הידוע הוא שרגע לפני הקפיצה אל הבריכה דורך הקופץ בעוצמה מיוחדת וכואבת במיוחד על קרש הקפיצה. הייתם צריכים להבין זאת, לשתוק ולהבליג.
כעסתם גם כשבעיתונים הגדולים דאג אותו דאום "לייצג" את ה"קולות השקטים" במגזר, את אותם אלה שתוקפים את ההתיישבות, שתומכים בעקירה ושמוכנים להסתחבק עם אחמד טיבי ולתת חיזוק לשרון ולאולמרט, איש איש בזמנו. למרות טענותיכם החוזרות ונשנות התעקש דאום וסירב להודות אז שאת כל זאת הוא מבצע כדי לטפס עוד שלב בסולם המדמנה העיתונאית. המשפט החשוב ביותר, וכמעט היחיד בספרו של דאום הוא המשפט שבו הוא כותב שבהחלט יתכן שצדקתם. אז הנה לכם המשפט החשוב של דאום, ואחרי שתקראו אותו תוכלו לוותר על כל השאר: " לעולם לא אוכל להביט בעיניכם, אחים אהובים, ולומר כי אין צדק בטענותיכם. אולי - כמו שרבים מכם מטיחים בי - כל כך רציתי להתקדם, עד שהטמעתי דעותיהם של אחרים".
ומכיוון שמדובר כאן בביקורת ספרות, אז אם אתם שואלים אותי, בניגוד לחיבוק העורג שהספר זוכה לו בכל שאר כלי התקשורת, אומר לכם כי את הספר הזה אתם יכולים להשאיר על המדף בחנות הספרים. לא בגלל רגשי נקם על מי שעלב בכם, או בגלל רגשי כעס על מי שמבקר ותוקף אתכם, אלא בעיקר בגלל שאני משוכנע במאת האחוזים שממש לא דחוף לכם שילדיכם יקראו את הטקסטים הוולגריים שבין דפיו של הספר הזה. אני משוכנע שרבים מכם, גם אם כבר אינם מוגדרים קטינים, יחושו תחושת חוסר נעימות בולטת מול הדברים. עם הביקורת אני בטוח שתוכלו להסתדר.
(אגב, הסוגיה היחידה שכן ראויה לדיון ומופיעה בספר היא שאלת הצורך בשיגור ילדים רכים למוסדות חינוך פנימייתיים. זהו. אבל כדי לכתוב את השורה הזו ממש אין צורך בספר שלם...)
לסיכום אומר: רק אם דחוף לכם לקדש את המתירנות, את ההפקרות, את העצלות, את החולשה, ואת הבוגדנות (כלפי מגזר, דרך, משפחה ועוד) קחו את הספר הזה לידיכם.
מכתב למגזר החילוני:
כן, כן, לא ידעתם, אבל גם אתם מגזר. אולי קצת יותר גדול מזה הדתי, אבל עדיין מגזר.
ובכן, צר לי לבשר לכם, אבל הפעם גם אתם הצטרפתם למעגל קורבנותיו של דאום. האיש הרי ידוע כאשף שקרים לא קטן. הוא אפילו התהדר בכך במאמר שפרסם בעבר ובו גולל את השקרים הבולטים של חייו והתברר שהבחור, אולי ממניעים שפסיכולוגים יכולים להצדיק ולחזק, מבצע שקרים תמוהים ומיותרים לחלוטין. חלקם כלפי בני משפחה, חלקם לעמיתים לעבודה ואחרים כלפי חברים. לגבי שקרים שאולי הוא משקר את עצמו זה כבר סיפור אחר.
אבל הפעם, גם אתם וגם הציבור הדתי חברתם להיות קורבנות לדאום. מי שקורא את הספר, ובעיקר מי שמולעט על ידי יחצ"ני הספר שמקפידים לרקוד סביבו בהתלהבות ומכים בתופי הטם-טם התקשורתיים שלהם, עלול לחשוב שוב, כמו בעקבות מאמריו ופרשנויותיו ששוב, דאום מייצג בדבריו את הציבור הדתי, ובעצם הדתיים שותפים לעאלק-ביקורת שהוא מטיח במגזר. אז זהו, שלא. דאום מייצג מקסימום את עצמו, וגם זה בספק גדול. הציבור הדתי כבר התרגל להונאה הדאומית, ואפילו למד לחיות איתו כשהוא מפטיר 'עוד פעם הדאום הזה' אחרי כל מאמר תמוה, מאשים ונאשם. כעת הגיע הזמן שגם אתם תפנימו את אותה הונאה. גם בספר הזה דאום לא מייצג איש, חוץ מאת עצמו.
אגב, אם כבר בעסקי שקרים אנחנו, הנה לכם הסיבה לכך שאני מטיל ספק גם באמינות "ווידויו החושפניים" של דאום: האיש מתאר את חטאי נעוריו עם 'ערן' (שם בדוי), חבר מהישיבה התיכונית. מישהו יכול להסביר לי איך זה שבעמוד 21 נכתב ש"אני רואה אותו היום לעיתים, את ערן, והוא משפיל את עיניו", ועמודים בודדים לאחר מכן, או ליתר דיוק בעמוד 37, מתברר שמר דאום בעצם לא פגש את אותו ערן מזה שנים, ו"לפעמים אני חושב לבקר אותו. אכנס אליו הביתה, מן הסתם רב בישראל, מן הסתם אב לחמישה ילדים, מן הסתם עם זקן, ואומר לו שלום ערן". אז אולי ראוי היה שדאום יחליט אם הוא פוגש אותו לעיתים או שהוא בכלל לא יודע איך הוא נראה ומה מצבו המשפחתי... אבל כנראה גם כאן היה דחוף להוצאת 'ידיעות אחרונות' להוציא לאור את הדפים הללו, אפילו בלי לעבור על הטקסט ולבדוק אותו בדיקה מינימאלית.
מכתב לחנוך דאום:
דווקא במכתב הזה לא אאריך. רק אשאל אותך בשביל מה אתה צריך לחזור ולספר לנו כמעט בכל עמוד עד כמה אתה אוהב את המגזר: "אני אוהב אתכם. אוהב באמת. אתם המשפחה המורחבת עמה גדלתי....", "אני עפר לרגליכם, אחי למגזר...", "יש בי הערכה כנה, עמוקה ואינסטינקטיבית אליכם...", "אתם בלי כל ספק האנשים הטובים ביותר בארץ הזו, מלאי החמלה והרחמים, הרצון הטוב והמסירות...", "אף לא לרגע אחד הוסרו מלבי האהבה הגדולה והתלות העמוקה בכם..." ועוד ועוד דוגמאות אינספור לאורך הספר כולו? בשביל מה כל זה? אתה הרי לא באמת אוהב את המגזר שלך. אי אפשר לאהוב מגזר ולכתוב ש"המסורת היא מורשת של דיכאון בין דורי", להגדיר את ברית המילה כ"חגיגה פאגאנית", ועוד ועוד מחמאות שאתה מטיח ב"אהוביך".
אם באמת היית אוהב את המגזר היית מבין שהוא כזה בגלל מרבית הדברים שאותם אתה תוקף בספר. בגלל מוסדות החינוך, בגלל הסגירות המסוימת, בגלל האדיקות, בגלל ההתיישבות ובגלל כל אותם ערכים הציבור הדתי נראה כמו שהוא נראה. אם היית באמת אוהב אותו היית נשמר מהתבטאויות שכאלה.
רגע לפני שתגיד שגם אני שייך לאותה קבוצה שדוגלת בכיבוס הכביסה המלוכלכת בבית פנימה ובהשתקה חיצונית, אומר לך מר דאום: טעות בידך. הציבור הדתי, לענ"ד, נכון לשמוע ביקורת גם בפני קהל ועולם. אבל כדי שזו תישמע היא צריכה להיאמר אחרת. לא תוכל, חנוך, לספר לנו שכתבת את הדברים כי חשוב לך שהמגזר יהרהר בהם וישקול את דרכיו מחדש. הרי אם זו הייתה מגמתך האמיתית היית בוחר לכתוב את הדברים בסגנון שגם אדם שומר מצוות ממוצע יוכל להכניס לביתו. כמי שבילה כמה שנים במסדרונות המגזר הדתי אתה יודע היטב שטקסטים שכאלה, גם אם קראנו נמוכים וזולים מהם, הם לא בדיוק החומר שאדם דתי מעוניין למצוא בביתו.
בינך לבינך אתה יודע היטב שכמו המאמרים הבוטים שכתבת, וכמו הטקסטים הזולים שבהם בחרת ככלי עבודה בעבר, גם הספר הזה הוא בסך הכול מקפצה נוספת ללב אדוניך החדשים בברנז'ה.
ולסיום, שאלה לגולשים:
ביקורת זו לספר התעכבה שבועות אחדים עד לפרסומה רק בשל ההתלבטות וההתחבטות הפנימית אם פרסומה לא יהיה אך ורק פרסום נוסף לספר. ומנגד התעוררה חשיבות התגובה בעיקר לנוכח ההתפעלות הגורפת של אנשי תקשורת בכל כלי התקשורת הבולטים (כולל 'מקור ראשון'). גם ברגעים אלה אני עדיין מסופק בשאלת ערך הפרסום והביקורת. מה דעתכם?
את ספרו האחרון מחלק חנוך דאום לארבעה מכתבים, וגם כאן אכתוב ארבעה מכתבים שמטבע הדברים יהיו קצרים יותר ממכתבי דאום.
מכתב להוצאת 'ידיעות אחרונות':
האמת היא שאכזבתם אותי. הלהט שלכם להוציא את הספר הזה מהר ככל שניתן גרם לכם להנפיק ספר בוסרי, גדוש בכתיבה בלתי ספרותית, עמוס בחזרה מיותרת על אמירות והיגדים, מלא בפסיכולוגיית גרוש, והחמור מכל – גדוש טעויות ניסוח שלא היו עוברות מורה לספרות בכיתה ו'.
לא ברור לי מה גרם לכם למהר להוציא את הספר הזה בלי הגהה מינימאלית. אני לא רוצה לחשוב שרק בשם קדושת העליהום על החינוך הדתי אפשרתם לעצמכם להנפיק טעויות ניסוח מביכות ומעצבנות כל כך את הקורא. רוצים דוגמאות? יש המון. קחו לכם כמה: אין דבר כזה "איני אסתיר", בעברית. אומרים "איני מסתיר", או "לא אסתיר" אבל לא "איני אסתיר". דוגמא נוספת? בבקשה: בעברית אין דבר כזה "כשם שאינך באת לעזרתי", יש "כשם שלא באת לעזרתי" או "כשם שאינך בא לעזרתי", אבל לא ככה. עוד דוגמא? הנה: "אבל זה הפערים האלה". המילה 'זה' ממש מיותרת לחלוטין ולא במקום.
אל תשאלו אותי באילו עמודים מסתתרות הטעויות הללו. הן בכלל לא מסתתרות. דפדפו דפדוף מהיר, אתרו אותן והתחילו למחוק. אבל כנראה שלכם אצה הדרך להוציא לאור את הספר הזה, אולי מתוך אמונה שבידיכם עוד תותח קדוש שיצטרף למלחמה נגד העולם הדתי ויפגיז אותם מזווית שהם לא מוכנים לה, מבפנים.
אגב, באופן אישי, תכנים בעייתיים כבר ראינו באין ספור ספרים, אבל הרמה הנוכחית הותירה בי ספק גדול שאכן יצאו הטקסטים הללו ממקלדתו של מי שהכתיבה היא פרנסתו העיקרית בשנים האחרונות. מפתיע ותמוה. מפתיע ותמוה לא פחות לשמוע ולקרוא שיאיר לפיד, המתהדר ברזומה גדוש שירים, ספרים, תסריטים ועוד, הוא שערך את הספר.
אבל ביני לבין עצמי אני מבין אתכם, 'ידיעות אחרונות'. מה לכם טעות כאן או שם כשלפניכם המטרה האמיתית: הוצאה לאור של עוד גיבוב דפים שייערמו בקו האש של ביצורי המלחמה נגד הדתיים.
מכתב למגזר:
כן, כן, ידעתם את זה, זעקתם את זה, מחיתם על זה, וצדקתם. צדקתם כשטענתם שנים שדאום עושה עליכם קופה. טענתם שעל כרטיס הביקור שלו, שאותו הוא מגיש לעורכי העיתונים בראיונות עבודה, הוא כותב שהוא בן המגזר הדתי שידווח מבפנים בביקורת חושפנית ואמיצה, בה בשעה שהוא עצמו יודע שבינו לבין "המגזר" נותר רק קשר היסטורי הולך ורופף.
הייתם משוכנעים שהוא שומר את הכיפה על ראשו כדי להפוך את הטקסטים הנקלים ושפת הביבים שהפכו חלק משגרת לשונו למעניינים ומסקרנים יותר.
זעמתם על העיתון 'הצופה' שהקדיש לדאום את העמוד הפותח, בעוד הוא ניצל אותו לא אחת כדי לכסח את אושיות המגזר ותפיסותיו. טענתם שהוא מחלל קודשי ישראל, והוא נפנף בכיפה שעל ראשו וטען שמדובר בביקורת לגיטימית. דאום הפך את קדושת ה"ביקורת מבפנים" כמגן במתקפותיו על המגזר. היום אתם יודעים שצדקתם. האיש תעתע בעורכי העיתון והפך אותו למקפצה לפני הכניסה לבריכה של הגדולים. כן, כן, אתם, חובשי הכיפות, והערכים שאתם מאמינים בהם, הייתם לדאום בסך הכול קרש המקפצה, וככאלה הייתם צריכים להפנים שהנוהל הידוע הוא שרגע לפני הקפיצה אל הבריכה דורך הקופץ בעוצמה מיוחדת וכואבת במיוחד על קרש הקפיצה. הייתם צריכים להבין זאת, לשתוק ולהבליג.
כעסתם גם כשבעיתונים הגדולים דאג אותו דאום "לייצג" את ה"קולות השקטים" במגזר, את אותם אלה שתוקפים את ההתיישבות, שתומכים בעקירה ושמוכנים להסתחבק עם אחמד טיבי ולתת חיזוק לשרון ולאולמרט, איש איש בזמנו. למרות טענותיכם החוזרות ונשנות התעקש דאום וסירב להודות אז שאת כל זאת הוא מבצע כדי לטפס עוד שלב בסולם המדמנה העיתונאית. המשפט החשוב ביותר, וכמעט היחיד בספרו של דאום הוא המשפט שבו הוא כותב שבהחלט יתכן שצדקתם. אז הנה לכם המשפט החשוב של דאום, ואחרי שתקראו אותו תוכלו לוותר על כל השאר: " לעולם לא אוכל להביט בעיניכם, אחים אהובים, ולומר כי אין צדק בטענותיכם. אולי - כמו שרבים מכם מטיחים בי - כל כך רציתי להתקדם, עד שהטמעתי דעותיהם של אחרים".
ומכיוון שמדובר כאן בביקורת ספרות, אז אם אתם שואלים אותי, בניגוד לחיבוק העורג שהספר זוכה לו בכל שאר כלי התקשורת, אומר לכם כי את הספר הזה אתם יכולים להשאיר על המדף בחנות הספרים. לא בגלל רגשי נקם על מי שעלב בכם, או בגלל רגשי כעס על מי שמבקר ותוקף אתכם, אלא בעיקר בגלל שאני משוכנע במאת האחוזים שממש לא דחוף לכם שילדיכם יקראו את הטקסטים הוולגריים שבין דפיו של הספר הזה. אני משוכנע שרבים מכם, גם אם כבר אינם מוגדרים קטינים, יחושו תחושת חוסר נעימות בולטת מול הדברים. עם הביקורת אני בטוח שתוכלו להסתדר.
(אגב, הסוגיה היחידה שכן ראויה לדיון ומופיעה בספר היא שאלת הצורך בשיגור ילדים רכים למוסדות חינוך פנימייתיים. זהו. אבל כדי לכתוב את השורה הזו ממש אין צורך בספר שלם...)
לסיכום אומר: רק אם דחוף לכם לקדש את המתירנות, את ההפקרות, את העצלות, את החולשה, ואת הבוגדנות (כלפי מגזר, דרך, משפחה ועוד) קחו את הספר הזה לידיכם.
מכתב למגזר החילוני:
כן, כן, לא ידעתם, אבל גם אתם מגזר. אולי קצת יותר גדול מזה הדתי, אבל עדיין מגזר.
ובכן, צר לי לבשר לכם, אבל הפעם גם אתם הצטרפתם למעגל קורבנותיו של דאום. האיש הרי ידוע כאשף שקרים לא קטן. הוא אפילו התהדר בכך במאמר שפרסם בעבר ובו גולל את השקרים הבולטים של חייו והתברר שהבחור, אולי ממניעים שפסיכולוגים יכולים להצדיק ולחזק, מבצע שקרים תמוהים ומיותרים לחלוטין. חלקם כלפי בני משפחה, חלקם לעמיתים לעבודה ואחרים כלפי חברים. לגבי שקרים שאולי הוא משקר את עצמו זה כבר סיפור אחר.
אבל הפעם, גם אתם וגם הציבור הדתי חברתם להיות קורבנות לדאום. מי שקורא את הספר, ובעיקר מי שמולעט על ידי יחצ"ני הספר שמקפידים לרקוד סביבו בהתלהבות ומכים בתופי הטם-טם התקשורתיים שלהם, עלול לחשוב שוב, כמו בעקבות מאמריו ופרשנויותיו ששוב, דאום מייצג בדבריו את הציבור הדתי, ובעצם הדתיים שותפים לעאלק-ביקורת שהוא מטיח במגזר. אז זהו, שלא. דאום מייצג מקסימום את עצמו, וגם זה בספק גדול. הציבור הדתי כבר התרגל להונאה הדאומית, ואפילו למד לחיות איתו כשהוא מפטיר 'עוד פעם הדאום הזה' אחרי כל מאמר תמוה, מאשים ונאשם. כעת הגיע הזמן שגם אתם תפנימו את אותה הונאה. גם בספר הזה דאום לא מייצג איש, חוץ מאת עצמו.
אגב, אם כבר בעסקי שקרים אנחנו, הנה לכם הסיבה לכך שאני מטיל ספק גם באמינות "ווידויו החושפניים" של דאום: האיש מתאר את חטאי נעוריו עם 'ערן' (שם בדוי), חבר מהישיבה התיכונית. מישהו יכול להסביר לי איך זה שבעמוד 21 נכתב ש"אני רואה אותו היום לעיתים, את ערן, והוא משפיל את עיניו", ועמודים בודדים לאחר מכן, או ליתר דיוק בעמוד 37, מתברר שמר דאום בעצם לא פגש את אותו ערן מזה שנים, ו"לפעמים אני חושב לבקר אותו. אכנס אליו הביתה, מן הסתם רב בישראל, מן הסתם אב לחמישה ילדים, מן הסתם עם זקן, ואומר לו שלום ערן". אז אולי ראוי היה שדאום יחליט אם הוא פוגש אותו לעיתים או שהוא בכלל לא יודע איך הוא נראה ומה מצבו המשפחתי... אבל כנראה גם כאן היה דחוף להוצאת 'ידיעות אחרונות' להוציא לאור את הדפים הללו, אפילו בלי לעבור על הטקסט ולבדוק אותו בדיקה מינימאלית.
מכתב לחנוך דאום:
דווקא במכתב הזה לא אאריך. רק אשאל אותך בשביל מה אתה צריך לחזור ולספר לנו כמעט בכל עמוד עד כמה אתה אוהב את המגזר: "אני אוהב אתכם. אוהב באמת. אתם המשפחה המורחבת עמה גדלתי....", "אני עפר לרגליכם, אחי למגזר...", "יש בי הערכה כנה, עמוקה ואינסטינקטיבית אליכם...", "אתם בלי כל ספק האנשים הטובים ביותר בארץ הזו, מלאי החמלה והרחמים, הרצון הטוב והמסירות...", "אף לא לרגע אחד הוסרו מלבי האהבה הגדולה והתלות העמוקה בכם..." ועוד ועוד דוגמאות אינספור לאורך הספר כולו? בשביל מה כל זה? אתה הרי לא באמת אוהב את המגזר שלך. אי אפשר לאהוב מגזר ולכתוב ש"המסורת היא מורשת של דיכאון בין דורי", להגדיר את ברית המילה כ"חגיגה פאגאנית", ועוד ועוד מחמאות שאתה מטיח ב"אהוביך".
אם באמת היית אוהב את המגזר היית מבין שהוא כזה בגלל מרבית הדברים שאותם אתה תוקף בספר. בגלל מוסדות החינוך, בגלל הסגירות המסוימת, בגלל האדיקות, בגלל ההתיישבות ובגלל כל אותם ערכים הציבור הדתי נראה כמו שהוא נראה. אם היית באמת אוהב אותו היית נשמר מהתבטאויות שכאלה.
רגע לפני שתגיד שגם אני שייך לאותה קבוצה שדוגלת בכיבוס הכביסה המלוכלכת בבית פנימה ובהשתקה חיצונית, אומר לך מר דאום: טעות בידך. הציבור הדתי, לענ"ד, נכון לשמוע ביקורת גם בפני קהל ועולם. אבל כדי שזו תישמע היא צריכה להיאמר אחרת. לא תוכל, חנוך, לספר לנו שכתבת את הדברים כי חשוב לך שהמגזר יהרהר בהם וישקול את דרכיו מחדש. הרי אם זו הייתה מגמתך האמיתית היית בוחר לכתוב את הדברים בסגנון שגם אדם שומר מצוות ממוצע יוכל להכניס לביתו. כמי שבילה כמה שנים במסדרונות המגזר הדתי אתה יודע היטב שטקסטים שכאלה, גם אם קראנו נמוכים וזולים מהם, הם לא בדיוק החומר שאדם דתי מעוניין למצוא בביתו.
בינך לבינך אתה יודע היטב שכמו המאמרים הבוטים שכתבת, וכמו הטקסטים הזולים שבהם בחרת ככלי עבודה בעבר, גם הספר הזה הוא בסך הכול מקפצה נוספת ללב אדוניך החדשים בברנז'ה.
ולסיום, שאלה לגולשים:
ביקורת זו לספר התעכבה שבועות אחדים עד לפרסומה רק בשל ההתלבטות וההתחבטות הפנימית אם פרסומה לא יהיה אך ורק פרסום נוסף לספר. ומנגד התעוררה חשיבות התגובה בעיקר לנוכח ההתפעלות הגורפת של אנשי תקשורת בכל כלי התקשורת הבולטים (כולל 'מקור ראשון'). גם ברגעים אלה אני עדיין מסופק בשאלת ערך הפרסום והביקורת. מה דעתכם?