עשרות אלפי בני הקהילה האתיופית חגגו את ה'סיגד', החל בשבת - כט' חשוון, והוקדם השנה ליום חמישי.
תנועת "הימנות" (אמונה באמהרית) הפועלת להעמקת הזהות הרוחנית בקרב יהודי אתיופיה, הראשותו של דניאל בליץ, ארגנה כינוס בליל ה'סיגד' בו השתתפו כ-400 איש, תחת הכותרת "המעבר מקהילה מושפעת לקהילה משפיעה" בכינוס העבירו שיעורים הרב אלישע וישליצקי והרב אלון נגוסה, רב קהילת שדרות וכן נערך פאנל בהשתתפותו של הרב מברהטו סלומון, יו"ר תנועת "הימנות" .
בנימין רדטה, מבני הקהילה וחבר תנועת "הימנות" הסביר את המשמעות הרוחנית של היום: "עם ישראל בהיותם בגלות תמיד השתוקקו לשוב הביתה. כגודל אורך הגלות כך הכיסופים הלכו וגברו. בעדה שלנו בפי האבות עד הקיסים, מהקטנים עד הזקנים, הייתה שגורה המילה ירושלים, ויום זה ציין את תכלית ההשתוקקות לעלייה לעיר".
"אם כן מה עלינו לעשות כדי להרגיש את אותה ההשתוקקות והגעגועים לירושלים האם בזה שהגענו לארץ נפסיק לציין את היום? העם היהודי תמיד התפללו לכיוון ירושלים בכל תפוצות הגלות גם עתה למרות שזכינו להקמתה של מדינת ישראל גם אם לא ע"פ ההלכה בע"ה שנזכה לגאולה שלמה ממשיכים להתפלל ולהזכיר את החורבן בכל שעל וצעד".
"אם כן אני שואל בשביל מה יש צורך בחג הרי יוצא לנו להזכיר את החורבן בתפילה בכל יום? לעניות דעתי רעיון גדול טמון בחג סגד ההפך דווקא צריך לחוג אותו כל שנה כמו כל החגים כי כמו לקראת החג ישנה הכנה גדולה היא משאירה בנו את רושם ואת הבושם של החג לתקופה ארוכה לפניו ולאחריו... וזהו המיוחדות בחג זה שובר את השגרה של השנה יום אחד מוקדש לגעגועים לירושלים לבית המקדש להרגיש מה חסר לנו וממילא לצפות לישועה כגודל ההכרה בצפייה כך גודל הישועה... כמו שנאמר כל המתאבל עליה זוכה ורואה בשמחתה של ירושלים".
על הדברים מוסיף ליאור אמרה, "זה יום של צום ואחר כך של סעודה חגיגית יום כפרה ושמחה גם יחד, יום געגועים לציון, יום תקווה לשוב לציון יום שמזכירים עוונות אך לובשים לבנים... יום זה הוא כולו קדושה וטהרה, יום יחיד ומיוחד שאין כמוהו בכל השנה, יום שבו מגיעים לשיא ההתרוממות הרוחנית, יום המעורר גאווה למורשת אבות, ודבקות לה' ותורתו, יום שבו מזכירים ימים טובים, ועוד יותר את מה שעתיד להיות - שנשוב לציון, שנחזור לימי קדם בירושלים, שנחזור לשיא התקווה והחלום לשוב לציון".
"יש שלוש סיבות עיקריות לקיום חג הסיגד: ראשית, הסיגד מזכיר את מתן תורה במעמד הר סיני, ולכן קוראים בו את עשרת הדברות. המעמד נשגב ביותר, האווירה הרוחנית מרוממת ונושאת אותם מעלה מעלה, ולזה ציפו כל השנה. מעמד זה מתקיים רק פעם אחת בשנה, ולכן הכינו עצמם למעמד נשגב זה. במהלך המעמד קוראים פרקים בתורה ובתנ"ך, ומחזקים את העם באמונה, ממלאים אותם תקוה לשנה חדשה שה' יחזיר אותם לציון וימלא משאלות ליבם לטובה, מדגישים שיש שכר ועונש מאת ה', ומוכיחים את העם, וגודרים פרצות, ומזהירים מפני סכנות רוחניות, ומחזקים שלא ליפול לייאוש על הגלות המרה והעוני הדוחק, ולשאת תפילה לה' שסוף סוף יחזירנו לירושלים לארץ אבותינו".
"שנית, הסיגד מזכיר את חידוש הברית ע"י שבי ציון בימי עזרא ונחמיה, שעשו בעצם מעין סיגד. ולכן קוראים קטעים בספר נחמיה בהם מתואר כיצד עזרא ונחמיה אספו את העם בירושלים וקראו לפניהם בתורה, חיזקו והוכיחו על כך שאינם הולכים בדרך ה' והתורה. קוראים את פרשיות הברכה והקללה בספר ויקרא פרשת "בחוקותי" ובספר דברים פרשת "כי תבוא", כדי שייכנע ליבם ויחזרו למוטב. וכך הקיסים, כמו עזרא ונחמיה בזמנם, משתדלים בכל כוחם לעורר את העם לתשובה ולכרות ברית בל- תנותק עם ה', ולקשר את עמ"י לעברו ולארצו, שלא ישכח מאין בא ולאן ישוב, ומי הביאו לגלות המרה, ורק ע"י תשובה ומעשים טובים יחזרו לציון".
"שלישית, הסיגד שימש הזדמנות לחזרה בתשובה, לעדה כולה וליחידים בפרט, ולהתחזק בדברי התורה והקריאה של הקיסים, ומן המעמד הגדול והמרשים. העם הביע את נכונותו שהקיסים יתפללו לכפרת עוונותיו. כל אחד מן הבאים הוסיף תפילות משלו, ואף נדר נדרים והודה בלשונו הפשוטה. בני העדה הפגינו את נאמנותם לה' ולתורתו, וביקשו בצום ובתחנונים שיחזירם לארצם- לציון עיר כיסופיהם".
"בסוף התפילה והקריאה מברך הקיס הראשי את העם ומחנך אותם בדברי חיזוק בשנה הבאה בירושלים וברכות נוספות, וכך מסתיים הסגד בשבירת הצום בסעודה שהוכנה מראש בשמחה ובריקודים של הכנסת ספרי התורה ("האורית") שקראו בהם למקומם".
תנועת "הימנות" (אמונה באמהרית) הפועלת להעמקת הזהות הרוחנית בקרב יהודי אתיופיה, הראשותו של דניאל בליץ, ארגנה כינוס בליל ה'סיגד' בו השתתפו כ-400 איש, תחת הכותרת "המעבר מקהילה מושפעת לקהילה משפיעה" בכינוס העבירו שיעורים הרב אלישע וישליצקי והרב אלון נגוסה, רב קהילת שדרות וכן נערך פאנל בהשתתפותו של הרב מברהטו סלומון, יו"ר תנועת "הימנות" .
בנימין רדטה, מבני הקהילה וחבר תנועת "הימנות" הסביר את המשמעות הרוחנית של היום: "עם ישראל בהיותם בגלות תמיד השתוקקו לשוב הביתה. כגודל אורך הגלות כך הכיסופים הלכו וגברו. בעדה שלנו בפי האבות עד הקיסים, מהקטנים עד הזקנים, הייתה שגורה המילה ירושלים, ויום זה ציין את תכלית ההשתוקקות לעלייה לעיר".
"אם כן מה עלינו לעשות כדי להרגיש את אותה ההשתוקקות והגעגועים לירושלים האם בזה שהגענו לארץ נפסיק לציין את היום? העם היהודי תמיד התפללו לכיוון ירושלים בכל תפוצות הגלות גם עתה למרות שזכינו להקמתה של מדינת ישראל גם אם לא ע"פ ההלכה בע"ה שנזכה לגאולה שלמה ממשיכים להתפלל ולהזכיר את החורבן בכל שעל וצעד".
"אם כן אני שואל בשביל מה יש צורך בחג הרי יוצא לנו להזכיר את החורבן בתפילה בכל יום? לעניות דעתי רעיון גדול טמון בחג סגד ההפך דווקא צריך לחוג אותו כל שנה כמו כל החגים כי כמו לקראת החג ישנה הכנה גדולה היא משאירה בנו את רושם ואת הבושם של החג לתקופה ארוכה לפניו ולאחריו... וזהו המיוחדות בחג זה שובר את השגרה של השנה יום אחד מוקדש לגעגועים לירושלים לבית המקדש להרגיש מה חסר לנו וממילא לצפות לישועה כגודל ההכרה בצפייה כך גודל הישועה... כמו שנאמר כל המתאבל עליה זוכה ורואה בשמחתה של ירושלים".
על הדברים מוסיף ליאור אמרה, "זה יום של צום ואחר כך של סעודה חגיגית יום כפרה ושמחה גם יחד, יום געגועים לציון, יום תקווה לשוב לציון יום שמזכירים עוונות אך לובשים לבנים... יום זה הוא כולו קדושה וטהרה, יום יחיד ומיוחד שאין כמוהו בכל השנה, יום שבו מגיעים לשיא ההתרוממות הרוחנית, יום המעורר גאווה למורשת אבות, ודבקות לה' ותורתו, יום שבו מזכירים ימים טובים, ועוד יותר את מה שעתיד להיות - שנשוב לציון, שנחזור לימי קדם בירושלים, שנחזור לשיא התקווה והחלום לשוב לציון".
"יש שלוש סיבות עיקריות לקיום חג הסיגד: ראשית, הסיגד מזכיר את מתן תורה במעמד הר סיני, ולכן קוראים בו את עשרת הדברות. המעמד נשגב ביותר, האווירה הרוחנית מרוממת ונושאת אותם מעלה מעלה, ולזה ציפו כל השנה. מעמד זה מתקיים רק פעם אחת בשנה, ולכן הכינו עצמם למעמד נשגב זה. במהלך המעמד קוראים פרקים בתורה ובתנ"ך, ומחזקים את העם באמונה, ממלאים אותם תקוה לשנה חדשה שה' יחזיר אותם לציון וימלא משאלות ליבם לטובה, מדגישים שיש שכר ועונש מאת ה', ומוכיחים את העם, וגודרים פרצות, ומזהירים מפני סכנות רוחניות, ומחזקים שלא ליפול לייאוש על הגלות המרה והעוני הדוחק, ולשאת תפילה לה' שסוף סוף יחזירנו לירושלים לארץ אבותינו".
"שנית, הסיגד מזכיר את חידוש הברית ע"י שבי ציון בימי עזרא ונחמיה, שעשו בעצם מעין סיגד. ולכן קוראים קטעים בספר נחמיה בהם מתואר כיצד עזרא ונחמיה אספו את העם בירושלים וקראו לפניהם בתורה, חיזקו והוכיחו על כך שאינם הולכים בדרך ה' והתורה. קוראים את פרשיות הברכה והקללה בספר ויקרא פרשת "בחוקותי" ובספר דברים פרשת "כי תבוא", כדי שייכנע ליבם ויחזרו למוטב. וכך הקיסים, כמו עזרא ונחמיה בזמנם, משתדלים בכל כוחם לעורר את העם לתשובה ולכרות ברית בל- תנותק עם ה', ולקשר את עמ"י לעברו ולארצו, שלא ישכח מאין בא ולאן ישוב, ומי הביאו לגלות המרה, ורק ע"י תשובה ומעשים טובים יחזרו לציון".
"שלישית, הסיגד שימש הזדמנות לחזרה בתשובה, לעדה כולה וליחידים בפרט, ולהתחזק בדברי התורה והקריאה של הקיסים, ומן המעמד הגדול והמרשים. העם הביע את נכונותו שהקיסים יתפללו לכפרת עוונותיו. כל אחד מן הבאים הוסיף תפילות משלו, ואף נדר נדרים והודה בלשונו הפשוטה. בני העדה הפגינו את נאמנותם לה' ולתורתו, וביקשו בצום ובתחנונים שיחזירם לארצם- לציון עיר כיסופיהם".
"בסוף התפילה והקריאה מברך הקיס הראשי את העם ומחנך אותם בדברי חיזוק בשנה הבאה בירושלים וברכות נוספות, וכך מסתיים הסגד בשבירת הצום בסעודה שהוכנה מראש בשמחה ובריקודים של הכנסת ספרי התורה ("האורית") שקראו בהם למקומם".