בעוד ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שב ומצהיר ש"אנאפוליס היא נקודת ציון ומתן גושפנקה בינלאומית, למימוש החזון של מדינה פלשתינית..." והוא, אהוד אולמרט, "ממשיכן של מורשת רבין ושרון...", מתברר כי ככל שמועד הוועידה ממשמש ובא, בניגוד לנימה האופטימית שאולמרט וקונדוליסה רייס משתדלים להפיץ, רבים והולכים התהיות והספקות בכלי התקשורת העולמיים, לגבי התבונה שבכינוסה וכל שכן, בסיכויי הצלחתה.
להלן מספר ציטטות מעיתונות העולם:
כותב על כך ב- 1 באוקטובר 2007 ג'ון אלטרמן ב-Financial Times UK : "הועידה באנאפוליס אינה תורמת מאומה לקידום הדיון. לעומת זאת, רייס מנסה לכנס יחד אנשים שכבר הכריזו בעבר על נכונותם למשא ומתן בכדי שיכריזו על כך שוב. במקום להניע את הצדדים לשלום, ניווכח שוב, עד כמה קשה השלום להשגה, אף לאלה החפצים בו. דווקא המתנגדים לשלום יצאו מחוזקים".
חריף יותר בהתבטאותו, ריצ'רד נ. האס, ב- "מיאמי הרולד": "ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם מתכוננים לכנס את הצדדים לסכסוך הישראלי-ערבי לפגישה סמוך לוושינגטון בנובמבר", הוא אומר ומעיר: "הבעיה היא שהסכסוך רחוק מלהיות בשל לפתרון. התעלמות מהמציאות הזאת עשויה להוביל לכישלון ואולי לקטסטרופה. לא ניתן לצפות מההנהגה הפלשתינאית ליטול סיכונים לשלום ללא הגנה פוליטית. ממשלות ערב - מצרים וירדן בראשן, אבל גם סעודיה וחברות נוספות בליגה הערבית - חייבות להצהיר בפומבי על נכונותן לתמוך בשלום המבוסס על דו קיום עם ישראל".
"נאמר רבות", הוא ממשיך וכותב "כיצד צריך להיראות הסכם סופי לשלום אמת בין ישראל לפלשתינים אלא שחילוקי דעות מהותיים בנושאים בעלי חשיבות מכרעת עדיין קיימים בין הצדדים, כמו נושא הגבולות, מעמדה של ירושלים והמקומות הקדושים, בעיית הפליטים, עתידן של התנחלויות וסידורי הביטחון ההדדיים. אך מעל לכול אחת השאלות המכריעות היא מ ע מ ד ם של המנהיגים באזור. יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, מגלה נכונות לחתום על הסכם שלום עם ישראל, אך מעמדו השלטוני רופף, הוא איבד כל סמכות שלטונית בעזה וגם בגדה שלטונו אינו יציב דיו, כדי שיוכל לכפות הסכם שלום. מעמדו של אולמרט, ראש ממשלת ישראל, גם הוא אינו ברור. הקואליציה הממשלתית שהוא עומד בראשה עדיין ממשיכה לתפקד, כיוון שחברי כנסת רבים מתוכה חוששים להפסיד את כיסאותיהם בבחירות מוקדמות. והשאלה העיקרית היא, אם הוויתורים המכסימליים, שאולמרט יוכל להציע, בשמה של ישראל, יוכלו לספק את הדרישות המינימאליות של אבו-עבאס. העובדה היא, שהמנהיגים הנוכחיים של ישראל ושל הפלשתינים חלשים בהרבה מאלו שקדמו להם".
"חמאס שולט בעזה", ממשיך ניתוחו של האס "השפעתה של איראן גוברת והולכת באזור, התנחלויות חדשות וגדר הפרדה נבנו בשטח ומעמדה והשפעתה של ארצות הברית נחלשו מאוד באזור. ועצתנו הכנה למנהיגי האזור מעל לכול, רבותיי, אל נא בלהיטות".
על הפיחות המתמשך במפת הדרכים כותב ריק ריצ'מן ב- New York Sun: "מזכירת המדינה רייס מבקשת לכנס ועידה שתדון במדינה פלשתינאית 'כמה שיותר מוקדם', למרות שהרש"פ אינה מסוגלת אפילו להשליט סדר ציבורי, שלא לדבר על עמידה בדרישות המפורטות בחלק הראשון של מפת הדרכים, "מבצעים מתמשכים, ממוקדים ויעילים", לפירוק יכולות ותשתיות הטרור. ה"מבחן" שהציב לאחרונה, הגנרל דייטון לרש"פ, לשגר 500 שוטרים פלשתינים לשכם, כדי להשליט שם חוק וסדר פנימיים אך משקף את תהליך הפיחות המתמשך בתנאים להקמת מדינה פלשתינאית ותואם את ויתורה של רייס על עמידתם של הפלשתינאים בתנאים, שהוצבו בחלק הראשון והשני, כתנאי מקדים לחלק השלישי ולמשא ומתן על הסדר קבע... לאחר שלוש שנים של סיוע צבאי אמריקני , עדיין רחוקים הפלשתינים מאוד מהתנאים של הסדר שלום סופי, ועוד פחות מכך, להקמת מדינה. לפי שעה הם אינם מסוגלים להשליט חוק וסדר אפילו על מחצית שטחה של המדינה המתוכננת, ויש להם נשיא שאינו מסוגל להטיל את מרותו אפילו על אנשיו שלו".
ונסכם במאמרה של מלני פיליפס, ב- Spectator-UK שנכתב תחת הכותרת 'האשליה הקטלנית': "פלשתינים אינם מסוגלים לעצור את אחיהם האחרים מלתקוף את ישראל. העושה כן יבגוד במטרה הלאומית, יהפוך עצמו למשרתה של ישראל. וכלל זה חל גם אם הישראלים הם ספקי המזון או מקומות העבודה, ואין זה משנה בעיניהם, אם קורבנות התוקפנות הנם תלמידי בתי ספר, רוכלים, או נוסעים תמימים באוטובוסים. כל המרבה בתוקפנות הרי הוא משובח , ואם גם גרם לנפגעים בישראל - הרי הוא גיבור ומקור לחיקוי ולגאווה.
ואף על פי כן, ממשל בוש, האירופים ואפילו אולמרט, עצמו, מתעקשים לנהוג, כאילו ארגון הפתח יכול וגם רוצה לכרות שלום עם ישראל. וכל עוד ימשיכו לדבוק באשליה קטלנית זו רק יבטיחו את המשכו של הסכסוך והחרפתו. האמת המרה היא, שערבים ואיסלאמיסטים מנהלים מלחמה להשמדתה של המדינה היהודית: איש איש והאסטרטגיה וסדר היום שלו ולא קיים בר שיח אמין אחד בצד הערבי המוכן בכנות לחיות בשלום עם ישראל, הסרבנות המערבית להכיר באמת הבלתי נוחה הזאת היא שמעניקה לסכסוך את ממדו ההזוי".
להלן מספר ציטטות מעיתונות העולם:
כותב על כך ב- 1 באוקטובר 2007 ג'ון אלטרמן ב-Financial Times UK : "הועידה באנאפוליס אינה תורמת מאומה לקידום הדיון. לעומת זאת, רייס מנסה לכנס יחד אנשים שכבר הכריזו בעבר על נכונותם למשא ומתן בכדי שיכריזו על כך שוב. במקום להניע את הצדדים לשלום, ניווכח שוב, עד כמה קשה השלום להשגה, אף לאלה החפצים בו. דווקא המתנגדים לשלום יצאו מחוזקים".
חריף יותר בהתבטאותו, ריצ'רד נ. האס, ב- "מיאמי הרולד": "ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם מתכוננים לכנס את הצדדים לסכסוך הישראלי-ערבי לפגישה סמוך לוושינגטון בנובמבר", הוא אומר ומעיר: "הבעיה היא שהסכסוך רחוק מלהיות בשל לפתרון. התעלמות מהמציאות הזאת עשויה להוביל לכישלון ואולי לקטסטרופה. לא ניתן לצפות מההנהגה הפלשתינאית ליטול סיכונים לשלום ללא הגנה פוליטית. ממשלות ערב - מצרים וירדן בראשן, אבל גם סעודיה וחברות נוספות בליגה הערבית - חייבות להצהיר בפומבי על נכונותן לתמוך בשלום המבוסס על דו קיום עם ישראל".
"נאמר רבות", הוא ממשיך וכותב "כיצד צריך להיראות הסכם סופי לשלום אמת בין ישראל לפלשתינים אלא שחילוקי דעות מהותיים בנושאים בעלי חשיבות מכרעת עדיין קיימים בין הצדדים, כמו נושא הגבולות, מעמדה של ירושלים והמקומות הקדושים, בעיית הפליטים, עתידן של התנחלויות וסידורי הביטחון ההדדיים. אך מעל לכול אחת השאלות המכריעות היא מ ע מ ד ם של המנהיגים באזור. יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, מגלה נכונות לחתום על הסכם שלום עם ישראל, אך מעמדו השלטוני רופף, הוא איבד כל סמכות שלטונית בעזה וגם בגדה שלטונו אינו יציב דיו, כדי שיוכל לכפות הסכם שלום. מעמדו של אולמרט, ראש ממשלת ישראל, גם הוא אינו ברור. הקואליציה הממשלתית שהוא עומד בראשה עדיין ממשיכה לתפקד, כיוון שחברי כנסת רבים מתוכה חוששים להפסיד את כיסאותיהם בבחירות מוקדמות. והשאלה העיקרית היא, אם הוויתורים המכסימליים, שאולמרט יוכל להציע, בשמה של ישראל, יוכלו לספק את הדרישות המינימאליות של אבו-עבאס. העובדה היא, שהמנהיגים הנוכחיים של ישראל ושל הפלשתינים חלשים בהרבה מאלו שקדמו להם".
"חמאס שולט בעזה", ממשיך ניתוחו של האס "השפעתה של איראן גוברת והולכת באזור, התנחלויות חדשות וגדר הפרדה נבנו בשטח ומעמדה והשפעתה של ארצות הברית נחלשו מאוד באזור. ועצתנו הכנה למנהיגי האזור מעל לכול, רבותיי, אל נא בלהיטות".
על הפיחות המתמשך במפת הדרכים כותב ריק ריצ'מן ב- New York Sun: "מזכירת המדינה רייס מבקשת לכנס ועידה שתדון במדינה פלשתינאית 'כמה שיותר מוקדם', למרות שהרש"פ אינה מסוגלת אפילו להשליט סדר ציבורי, שלא לדבר על עמידה בדרישות המפורטות בחלק הראשון של מפת הדרכים, "מבצעים מתמשכים, ממוקדים ויעילים", לפירוק יכולות ותשתיות הטרור. ה"מבחן" שהציב לאחרונה, הגנרל דייטון לרש"פ, לשגר 500 שוטרים פלשתינים לשכם, כדי להשליט שם חוק וסדר פנימיים אך משקף את תהליך הפיחות המתמשך בתנאים להקמת מדינה פלשתינאית ותואם את ויתורה של רייס על עמידתם של הפלשתינאים בתנאים, שהוצבו בחלק הראשון והשני, כתנאי מקדים לחלק השלישי ולמשא ומתן על הסדר קבע... לאחר שלוש שנים של סיוע צבאי אמריקני , עדיין רחוקים הפלשתינים מאוד מהתנאים של הסדר שלום סופי, ועוד פחות מכך, להקמת מדינה. לפי שעה הם אינם מסוגלים להשליט חוק וסדר אפילו על מחצית שטחה של המדינה המתוכננת, ויש להם נשיא שאינו מסוגל להטיל את מרותו אפילו על אנשיו שלו".
ונסכם במאמרה של מלני פיליפס, ב- Spectator-UK שנכתב תחת הכותרת 'האשליה הקטלנית': "פלשתינים אינם מסוגלים לעצור את אחיהם האחרים מלתקוף את ישראל. העושה כן יבגוד במטרה הלאומית, יהפוך עצמו למשרתה של ישראל. וכלל זה חל גם אם הישראלים הם ספקי המזון או מקומות העבודה, ואין זה משנה בעיניהם, אם קורבנות התוקפנות הנם תלמידי בתי ספר, רוכלים, או נוסעים תמימים באוטובוסים. כל המרבה בתוקפנות הרי הוא משובח , ואם גם גרם לנפגעים בישראל - הרי הוא גיבור ומקור לחיקוי ולגאווה.
ואף על פי כן, ממשל בוש, האירופים ואפילו אולמרט, עצמו, מתעקשים לנהוג, כאילו ארגון הפתח יכול וגם רוצה לכרות שלום עם ישראל. וכל עוד ימשיכו לדבוק באשליה קטלנית זו רק יבטיחו את המשכו של הסכסוך והחרפתו. האמת המרה היא, שערבים ואיסלאמיסטים מנהלים מלחמה להשמדתה של המדינה היהודית: איש איש והאסטרטגיה וסדר היום שלו ולא קיים בר שיח אמין אחד בצד הערבי המוכן בכנות לחיות בשלום עם ישראל, הסרבנות המערבית להכיר באמת הבלתי נוחה הזאת היא שמעניקה לסכסוך את ממדו ההזוי".