שופטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה, צילה קינן, גזרה עונשי מאסר על יוסף מסאלמה ותאאר מסאלמה, תושבי יו"ש, אשר הורשעו בעבירות של רכישת נשק, הובלת נשק, סחר בנשק, וכן בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין.
השופטת קינן גזרה על הנאשמים בגין עבירות הנשק, 30 חודשי מאסר מהם 18 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים, ובגין העבירה של כניסה לישראל, 12 חודשי מאסר, מהם 6 לריצוי בפועל, ובאופן חופף למאסר שהוטל בגין עבירות הנשק והיתרה על תנאי למשך 3 שנים. סה"כ ירצו השנים 18 חודשי מאסר בפועל שימנו מיום מעצרם. בנוסף, ישלם כל אחד מן הנאשמים קנס בסך 10,000 ש"ח או 40 ימי מאסר תמורתם.
יוסף מסאלמה, בן 43, נשוי ואב ל-7 ילדים, מורה נהיגה בהכשרתו, אשר לקביעת השופטת -עקב המצב השורר במקום מגוריו לא עלה בידו להתפרנס במקצועו ולכן עסק בסחר בנחושת. תאאר מסאלאמה בן 27 , אחיינו של יוסף, הצטרף לעיסוקו של האחרון.
במהלך שהותם בישראל יצרו קשר עם גאוד פלאח, תושב ישראל, ששירת כנגד תחזוקה בצה"ל ובמסגרת תפקידו היה אחראי על חימושם של רכבים משוריינים ביחידתו. ממנו רכשו במספר הזדמנויות אלפי תרמילי רובה בקוטר 5.56 וכדורים, אותם הובילו ומכרו לאחרים. גאוד עצמו , הורשע בעבירות של הוצאת נשק מרשות הצבא, התנהגות שאינה הולמת ועבירות בנשק ונדון ל-3.5 שנות מאסר (38 חודשים) וכן מאסר על תנאי.
השופטת קינן הוסיפה כי על אף שקיבלה את דברי הנאשמים שהעבירות נעברו במסגרת מסחר בנחושת וללא כוונה עויינת, הרי יש חומרה יתרה בכך שבסופו של דבר היו נכונים לרכוש תחמושת חיה, שאף אם הם לא התכוונו מלכתחילה לעשות בה שימוש על פי יעודה הטבעי, הרי שקיימת היתה אפשרות, ברמת הסתברות גבוהה, שהכדורים שנרכשו יתגלגלו לידי גורמים עויינים, אם במישרין מהנאשמים, שלא יעמדו בפיתוי הכספי, או בעקיפין, באמצעות סוחר הנחושת שנהג לרכוש מהנאשמים את הסחורה.
השופטת ציינה כי דומה שאין צורך להכביר מילים על התוצאות החמורות שהיו עלולות להיגרם לבטחון המדינה ואזרחיה מהפצתה של כמות כה גדולה של תחמושת בסביבה עויינת, וכי אם לא תמצה עם הנאשמים את הדין, כבקשת המאשימה, הרי זה בעיקר משום ההשוואה עם העונש שנגזר על העבריין העיקרי- פלאח גאוד.
השופטת קינן הוסיפה, כי דומה שאין צורך להכביר מילים על חומרתה המפליגה של ההתנהגות העבריינית והכשל המוסרי הנורא שיש לייחס למי שמוציא ציוד לחימה מרשות הצבא, באופן שיכול לפגום בתפקודם התקין של מערכות לחימה העומדות לרשות חיילי צה"ל מחד, ומאפשר הגעתו של ציוד כזה, בעל פוטנציאל קטלני, לידי גורמים העלולים לסכן את שלומם ובטחונם של חבריו לנשק ושל כלל תושבי המדינה.
גזר דין של עבריין שכזה צריך להוות הרף העליון, שממנו (ומטה) צריך להגזר עונשם של שותפיו, שחומרת מעשיהם, בהיבט המוסרי, פחותה בהרבה. לפיכך, קבעה, כי נסיבותיהם האישיות הקשות של הנאשמים והעובדה שלא עסקו בסחר בנשק, לשמו, וכי לא היתה להם כוונה לפגוע בבטחון המדינה, גם הם הניעו אותה לאמץ את הרף הנמוך יותר במסגרתו של הסדר הטיעון.