שר הביטחון לשעבר, יצחק מרדכי, אמר בעדותו בוועדת וינוגרד כי לישראל הייתה היכולת לנצח במלחמה, "היו תנאים קלאסיים להשיג הכרעה במלחמת לבנון השנייה...לפגוע בחזבאללה בצורה דרמטית. למנוע תוך זמן קצר את ירי הקטיושות על ישובי הצפון, ולהביא את החזבאללה ואת אלה שעומדים מאחוריו, לעמוד על הרגליים הקדמיות ולבקש הפסקת אש ולבקש הפסקת המלחמה".
"כשיש תמיכה מערבית . . . ואין צבא סדיר, ואין חיל אויר ממול ואין חיל ים ממול, ויש את כל האמצעים ואת כל היחידות, תפישתי הייתה, שזה צריך להיות בית ספר לכל המזרח התיכון, איך צה"ל יודע וצריך לנהל מערכה, שהתוצאות שלה ישפיעו על החזבאללה ועל כל מי שמסתכל עליהם במזרח התיכון. ולצערי הרב, התוצאה היא אחרת, הפוכה. . . . אני לא יודע מה קרה במלחמה עצמה, כי אין לי את הנתונים ואין לי את התחקירים. אבל מה היו הציפיות שלי, וגם הבעתי אותן עד שלב מסוים. משלב מסוים הפסקתי לדבר, כי ראיתי מה קורה".
מרדכי אמר כי הציע את עזרתו כבר ביום השני למלחמה אך נדחה, "ביום השני לפתיחת המלחמה, התקשרתי לרמטכ"ל והצעתי כל תפקיד שירצו, ממפקד מוצב ועד עוזר לכל מפקד בכל דרג. כשלא הגיעו תשובות, בדקתי והבנתי שמסתדרים. צלצלתי גם לראש הממשלה והצעתי כל תפקיד שירצו, אין לי בעיות של כבוד ולא בעיות אחרות. אני מוכן להתייצב לכל תפקיד בכל מקום ובכל זמן. וכעבור מספר ימים כשהתשובות לא הגיעו, אז התקשרתי לראש עיריית קריית שמונה, אחרי שצפיתי וראיתי מה קורה, ושאלתי אותו אם הוא צריך את עזרתי. והיה כמו איזה משיח שמתקשר ואמר לי: עכשיו. אמרתי לו: אני בדרך, ומצאתי את עצמי רוב המלחמה יחד עם ראש העיר וקברניטי העיר, מסתובבים בקריית שמונה ומסייעים ככל יכולתנו בתנאים ובמצב שהיה שם".
מרדכי ביקר גם את הטיפול בעורף, "שהעורף לא טופל כפי שהיה צריך להיות מטופל, ואני אומר לכם את זה משתי זוויות ראיה. פעם אחת כמפקד אוגדה. כמפקד אוגדה אני אימנתי בקריית שמונה קצינות הג"א, אימהות לילדים, שכל אחת תהיה אחראית על מקלט ויהיו גזרות ויהיו חוברות ותהיה היכרות עם האנשים. ומפקד העיר, ומעל מפקד העיר מפקדת האגמ"ר ומעליהם כל שדרת הפיקוד וכו'.
שמגבים את העיר בלוחות זמנים מידיים מיד כשיש איזשהו אירוע, ונותנים תשובות ביטחוניות . מה שאני גיליתי שם, זה ראש עיר עם חלק מהאנשים שנשארו, וחלק לא, ובעיות אנושיות מאד מורכבות ומאד מסובכות".