במצוה זו כלולה החובה לאהוב את חברו, ולחוס על גופו וממונו של חברו כאילו הם שלו. וכפי שמבאר בעל ספר הכוזרי (מקור) שעם ישראל הינו כ"נשמה אחת המחולקת בגופות רבים", וממילא החבר ואני מהווים ישות אחת, ולכן ברור שיש לאדם לאהוב את חברו לפחות כמו שאוהב את עצמו. והחמירו חכמים בדבר זה ביותר עד שאמרו ש"המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא", וכן "מוטב לו לאדם להפיל עצמו לכיבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".

ובכלל מצוה זו הבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. ודגש רב נתנו חכמים במצוה זו על אהבת האדם כלפי אשתו, ומוטלת על האדם החובה לעשות כל מאמץ שאהבה זו תרבה ותגדל.

הגאון ר' שלמה זלמן אוירבך ראש ישיבת "קול תורה" היה ידוע ברגישותו הרבה לכל אדם ובכל מצב. הרבנית, אשתו של ר' שלמה זלמן, נפטרה בשבת קודש. במוצאי שבת מיהר ר' שלמה זלמן לבית החולים "שערי צדק". והנה במעלית פגש אותו אברך שבאותה שבת נולד לו בנו בכורו. האב "הטרי" בישר לרבו הגדול על הולדת בנו, והרב כדרכו ברך אותו בלבביות ודרש בשלום התינוק, בלא שהיה ניכר כלפי חוץ באיזו סערת רגשות היה נתון באותה השעה.



באותו לילה בלווית אשתו, לאחר יותר מחמישים שנות נישואין, אמר ר' שלמה זלמן בהספדו "רגילים לבקש מחילה מן הנפטר. אולם את יודעת שאין לי על מה לבקש מחילה...אך אם בכל זאת היה בינינו דבר מה הריני מבקש מחילה...". וכשנשאל פעם איך יתכן שלא התווכחו ביניהם מעולם, ענה כי לא פעם היו ביניהם חילוקי דעות אולם תמיד היו מתוך כבוד והערכה הדדיים.



מלווהו, ר' יצחק פריימן, סיפר שאף בשנתו האחרונה עלה ברגל חמש קומות כדי לבקר את קרובת משפחתו החולה. דיירי הבניין שהבחינו ברב המטפס לאיטו במדרגות הוציאו מביתם כסאות כדי שבכל קומה יוכל הרב לנוח. הרב הודה להם ואמר לר' יצחק שאף על פי שקל לו יותר לעלות לקומה החמישית ללא מנוחה באמצע הדרך כיון שקשה עליו מאוד הישיבה והקימה מהכסא, בכל זאת הוא ישב בכל כסא שהוצא למענו כדי לא לפגוע במי שטרח בשבילו...

בליל שישי האחרון לחייו אושפז הרב במצב קשה בבית החולים. בענותנותו "דאג" לכך שלא יופלה לטובה על פני החולים האחרים ולכן ביקש לשהות בחדר המשותף גם לחולים אחרים. הרב, שהיה ידוע שזמנו חשוב לו עד מאוד ותמיד הקפיד שלא לבזבז את זמנו לריק, דאג להביא עימו שעון מעורר. לפני שהלך לישון כיון הרב את השעון לשעה רבע לשש כדי שיוכל להתפלל שחרית בנחת ובכוונה כדרכו בקודש. באמצע הלילה התעורר לפתע משנתו ולחש בבהלה לנכדו שליוהו "אהרן, היכן השעון?" "מה קרה" שאל הנכד, והרב ענה "הרי שוכב כאן חולה בחדר, וצריך לבטל את הצלצול של השעון המעורר כדי שחס וחלילה לא יתעורר ממנו החולה".