שופטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה, יעל וילנר, קבלה תביעה לפיצויים שהגיש תלמיד, היום בן 16, נגד מדינת ישראל, משרד החינוך, בגין נזק שנגרם לו, כתוצאה מתאונה שארעה לו בבית ספרו לפני כשש שנים ובה נפגעה עינו.
השופטת וילנר קבעה כי המדינה, באמצעות המנהלת והמורה שהיו מופקדות על הילדים, התרשלה כלפי הקטין וכי ניתן היה למנוע את התאונה, לו היו ננקטים אמצעי פקוח נאותים , אכיפת נהלי משרד החינוך ותקנון ביה"ס . לפיכך קבעה, כי על המדינה לפצות את התובע בסך של 937,000 ₪.
התלמיד תבע בנוסף גם את עיריית קריית ביאליק, אולם תביעה זו נדחתה על הסף והשופטת קבעה כי התביעה נגד העיריה מופרכת מיסודה , לא היה כל מקום להגישה מלכתחילה ודינה להידחות.
התובע, נפגע ביום 24.9.01 מפגיעת רוכסן קלמר בעינו בעת ששהה בבית הספר, במהלך משחק עם ילדים מבני כיתתו. במועד התאונה היה תלמיד כיתה ה', כבן 9.5 שנים. כתוצאה מהתאונה אושפז התובע בשל קרע בקרנית ופגיעה בעדשת העין, ולאחר שני ניתוחים נותרה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור של 30% בגין הנזק לעין, לקות ראיה המוגדרת כעיוורון, וסיבוכים נילווים.
השופטת וילנר ציינה כי אינה נדרשת להכריע בין גרסאות התביעה וההגנה השונות להשתלשלות הארועים שקדמה לתאונה, שכן גם אם השתלשלות האירועים הייתה כפי שמציגה המדינה עדיין הייתה התרשלות בהתנהלותה.
השופטת הניחה כי התלמידים, ובכללם התלמיד שנפגע, הוצאו מהכיתה למדעים לצורך ביצוע מטלה של הכנת שיעורי הבית, ולצורך כך הם נשלחו על ידי המורה למדעים לכיתת האם תוך שהמורה הורתה להם להשלים את המטלה ולאחר מכן לשוב לכיתה. עוד הניחה, כי מנהלת בית הספר נכנסה לכיתה במהלך סיור שיגרתי בבית הספר ואף סייעה לתלמידים למצוא חומר במקורות המידע ובספרי העזר שהיו מצויים בסמוך לכיתת האם וכי היא הודיעה לתלמידים כי עליהם לשוב לכיתה בחלוף עשר דקות.
השופטת וילנר ציינה כי חובת הפיקוח וההשגחה המוטלת על המורים מקורה גם בקשר החוזי הנוצר, בין במפורש ובין במשתמע, בין התלמיד והוריו מצד אחד, לבין הנהלת בית הספר מצד שני. עם רישום התלמיד לבית הספר, מתחייבת הנהלת בית הספר לפקח על התלמיד בעת שהייתו בבית הספר ולשמור על שלמות גופו ובטחונו (מעין חוזה השתדלות). הפרת התחייבות זו, מהווה הפרת החוזה ואף הפרת האמון, בהן חבה הנהלת בית הספר כלפי הורי התלמיד ואף כלפי התלמיד עצמו.
ההורה, המפקיד את היקר לו מכל, בידי צוות בית הספר, מסתמך, בצדק, על התחייבות ההנהלה לשמור על ילדו מכל משמר תוך מילוי תקנות הבטיחות ויתר ההוראות הרלונטיות. הפרת חובה זו, תביא להטלת אחריות על צוות המורים לכל נזק שיגרם לתלמיד במסגרת פעילות בית הספר, כתוצאה מתאונה שניתן וצריך היה למונעה.
עוד קבעה השופטת וילנר כי מידת הפיקוח לה נדרשים המורים, טיבה ומהותה, משתנים בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, בהתאם לגיל התלמידים, מקום הימצאם, סוג הפעילות בה הם עוסקים וחשיבותה, טיב וגודל הסיכון הכרוך באותה פעילות, וכיו"ב , כך, שככל שהתלמידים צעירים יותר נדרשת השגחה הדוקה יותר. כן נדרש פיקוח הדוק יותר ככל שגובר החשש להתנהגות בלתי מרוסנת של התלמידים כגון ביציאה לטיולים או כאשר הם נמצאים בחבורה ללא השגחה.
השופטת וילנר ציינה כי על פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך "תלמיד שהורחק מהכיתה אין להשאירו לנפשו במסדרונות בית הספר או בחצר, אלא אם כן הוא הוצא מהכיתה לזמן קצר". היינו – קיימת צפייה לכך שהשארת התלמיד ללא השגחת מבוגר לפרק זמן לא קצר, מהווה סיכון . כך אף נוסח, בהתאם, תקנון בית הספר לפיו - "חל איסור מוחלט על הוצאת תלמיד משיעור מכל סיבה שהיא".
הרציונל העומד מאחורי הוראה זו הוא ברור ולפיו תלמידים צעירים נוהגים, מטבע הדברים, להשתובב, במיוחד באין מפריע. לפיכך, אין כל רלוונטיות לנימוק בגינו הוצא התלמיד מהכיתה והעיקר הוא כי חל איסור על עצם השארת התלמידים ללא השגחה - תהא הסיבה אשר תהא. הוצאת תלמיד מהכיתה למטרות חינוכיות אינה מאיינת את החשש לפגיעה בו או באחרים .
בנסיבות העניין ציינה השופטת כי ניתן וצריך היה לצפות כי הוצאת התלמידים מהכיתה ללא השגחת מבוגר, לפרק זמן לא קצר, עלולה לסכן את שלומם ובטחונם של התלמידים. חובה זו הופרה על ידי המורה אשר פעלה בניגוד לנהלים ולנורמות התנהגות מצופה ממורה סבירה בנסיבות העניין.
השופטת וילנר דחתה את טענת המדינה להיות התאונה -תאונה כ'הרף עין' , שכן תאונה כהרף עין הינה תאונה שנגרמת כתוצאה ממעשה יחידי, פתאומי, הגורם לנזק עוד קודם שיש בידי המורה המשגיח יכולת למנוע את המעשה ובענייננו לא זה היה המצב.
לאור האמור לעיל, קבעה השופטת וילנר כי ניתן היה למנוע את התאונה לו היו ננקטים אמצעי פיקוח נאותים ולו היו נאכפים נוהלי משרד החינוך והוראות התקנון של בית הספר. מכאן שהוכח הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבעת לבין התרחשות התאונה, ויש על כן להטיל על הנתבעת את האחריות לקרות התאונה ולנזקי התובע.
עוד דחתה השופטת את טענת הנתבעת לרשלנות תורמת מצד הקטין וקבעה כי התובע היה כבן 10 במועד התאונה. הפזיזות המאפיינת את בני גילו, והעדר שיקול הדעת להערכת הסיכונים העלולים להתרחש כתוצאה ממעשיהם, הם בדיוק הסיבה בגינה מוטלת חובת הפיקוח על הנתבעת, חובה שהופרה במקרה דנן.
אשר לנזק קבעה השופטת וילנר כי על המדינה לפצות את הקטין בסך של - 937,000 ₪, בצרוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ על מלוא הסכום האמור לעיל, וכן החזר האגרה ששולמה, ושכ"ט בגין חוות דעת המומחה.
את התובע חייבה השופטת לשלם לנתבעת 2 עיריית קריית ביאליק- אשר נגדה נדחתה התביעה- הוצאות בסך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ.