לרגל 60 שנה להחלטת האו"ם, נערך כנס במשכנות שאננים בידי ארגון ''מציל"ה", את הכנס פתח הדובר הערבי בדיון, העיתונאי נזיר מג'אלי, שאמר כי ההתנגדות להחלטה מהצד הערבי - הייתה טעות ואיוולת. ואפשר לסגור בזה את הדיון".
"לא היתה הנהגה פלשתינית", אמר מג'אלי. "הוועד הערבי העליון זו היתה קבוצה של מוכתרים של משפחות גדולות. היתה אנדרלמוסיה שלמה. ברגע שהם נקלעו לסכסוך עם הבריטים הם ברחו מהארץ", "אף אחד לא חשב על מדינה פלשתינית. אף אחד לא חשב שיש עם פלשתיני. אף אחד לא חשב שדרושה עצמאות פלשתינית... העם הפלשתיני שילם על הטעויות שלו ולמד את הלקח שלו".
לאחר מכן אמרה פרופ' רות גביזון, חברת ועדת וינוגרד, כי היא רואה בהחלטת הכ"ט בנובמבר קודם כל את ההיבט של "מדינה יהודית", יותר מאשר העיקרון של חלוקת הארץ, אם כי ברור שגם עיקרון זה מקובל עליה. "כתוצאה מההחלטה, באה ההכרזה על הקמת המדינה", אמרה גביזון. "היום, כשאנחנו מסתכלים על המפעל הציוני, אנחנו מוצאים המון שאלות. זו חזרה על מה שהיה לנו בהצהרת בלפור. השכנוע שצודק שיש מדינה יהודית; שהיהודים צריכים עזרה, אבל יודעים גם לעשות את זה בעצמם. הישראלים, היהודים, אינם קולוניאליסטים", עונה גביזון לבעלי התיאוריות הפוסט-ציוניות.
"לא באנו לכאן בגלל שהארץ קדושה לשלוש הדתות, אלא בגלל שבמקום הזה קם העם היהודי ופה נתן לעמים את ספר הספרים הנצחי. ההישג של הקמת המדינה הוא הישג מוסרי ערכי. של היהודים. של כל היהודים, לא רק של אותו חלק בעם שהיווה את היישוב העברי. עבור עם ששרד ללא מולדת 2000 שנה, תוך רדיפות, גירושים והשמדה, תוך קיום תלוש, לא מלא, ללא קשר לאדמה, מתוך התבוללות, והסתרת זהות; קיום תוך איום זהותי תרבותי ופיזי – הציונות עבורו היא פתרון חשוב".
"העם היה זקוק למקום שבו היהודים לא יצטרכו להיות יהודים בבתיהם וצרפתים בחוץ, אלא יוכלו גם להיות יהודים מחוץ לבתיהם", "יש אנשים שאמרו: ברגע שיש לנו מדינה, הציונות סיימה את תפקידה. ועכשיו היא יכולה להיות מדינת כל אזרחיה. היא אמורה להתפרק מייחודה. התחושות האלה חדשות יחסית. ההנהגה של אז השכילה לא לחדד את הדברים, מה שאנחנו לא יודעים לעשות היום".
"הכעס על המונופולין הדתי יצר שסעים בין היהודים; התעלמות מעם אחר אפשרה פקפוק בצדק היהודי. התנועה הציונית היתה קורבן של הצלחת המדינה היהודית. יש צבא יהודי, יש טמפו יהודי של השבוע, יש נראטיב יהודי. כתוצאה - המאמץ הרעיוני נחלש. אנחנו חיים במדינה שבה אפילו תרבות המחדל היא יהודית. יש ספרות ברמה שאף אחד לא ציפה לה", "מבחינת הזהות, אתה מרגיש שאתה שלם. נוצרה הישראליות. לא האזרחות. אני מדברת על הישראליות כתרבות. אבל אם הישראליות מנגידה את עצמה ליהדות היא הופכת לחיה משונה מאוד. היא בסך הכל בת 60, ו-60 שנה זה מעט מאוד. עם כזה לא יכול להרשות לעצמו שתרבותו תהיה רק ישראלית. מי שיש לו עניין בשתי הזהויות – האזרחית והיהודית, חייב להשאיר מבנים מוסדיים שאינם מחוברים למדינה".
גביזון הוסיפה: "המדינה לא יכולה להבטיח תרבות יהודית, היא לא יכולה להבטיח שהילדים ירצו להיות יהודים. לא נכון שהציונות נגמרה עם הקמת המדינה. התנאים של חוסר ביטחון - נשארו, ולמרות שאנחנו לא רוצים ניצול ונישול, אנחנו גם לא רוצים שישלטו בנו... שווה לחיות כאן עד כדי כך שלפעמים שווה גם למות בשביל זה. המפעל היהודי נמצא באיום גם מבחוץ וגם מבפנים. אבל התמונה הזו של הכ"ט בנובמבר עדיין קיימת. של אנשים שבכו אז ברחובות. זה עדיין קיים. צריך לבנות עבור האנשים האלה מסלולים של עשייה".