שופט בית משפט השלום בתל אביב, מנחם קליין, קיבל תביעה שהגישה חברה למוצרי פרזול, אשר טענה כי אדם בשם יאן קליימן גבה ממנה סכומי כסף גבוהים, בשם חברה שייצג אשר עסקה בבדיקת ריביות, תוך הצגת מצג שווא לפיו יש לחברה למוצרי פרזול עילה ממשית לתבוע החזר סכומי כסף גבוהים מן הבנק.
לאחר שנעשתה בדיקה ראשונית הודיע קליימן לחברת הפרזול, כי תמורת סכום נוסף של כסף תוכן עבורם חוות דעת נוספת אשר איתה יוכלו לגשת לעורך דין על מנת להכין תביעה. ואכן משניתנה חוות הדעת הנוספת ניגשו בעלי החברה לעורך דין, אולם אז התברר כי אין בחוות הדעת עילת תביעה משמעותית נגד הבנק.
עיקר טענתו של קליימן בבית המשפט הייתה, כי הוא איננו בעל הדין המתאים, וכי ככל שנעשו מעשים שאינם הגונים, הרי שהם נעשו על ידי החברה לבדיקת ריביות, אשר הוא שימש אך ורק כאיש מכירות שלה.
בית המשפט דחה טענה זו, ובפסק דין ארוך ומנומק סקר את העילות האפשריות ל'הרמת מסך'. על פי פסק הדין, ככלל, חברה היא ישות משפטית נפרדת אשר חבה בחובות וזכאית בדכויות, ועל כן בדרך כלל אין לחייב את מי שפועל מטעמה בחיובים החלים עליה, כלל זה מכונה בשם 'מסך ההתאגדות'.
לכלל זה יש אמנם מספר חריגים, אותם מנה פסק הדין, אשר כולם נסובים סביב החובה על בעלי התפקידים ו/או בעלי החברה לפעול בתום לב בביצוע פעולות בשם החברה, ולא ליצור מצב שבו ביודעין הם גורמים לנזק מתוקף מצבה של המשפטי הייחודי של חברה בע"מ.
"חיוב אישי בחובות החברה הוא צעד מרחיק לכת המתבקש במקרים מסויימים כאשר נפל דופי בפעולות בעלי המניות או המנהלים בחברה", כתב השופט, "כפי שפורט לעיל, הרמת מסך אפשרית במקרים של תרמית חוסר הגינות ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק, במקרים שבעלי מניות עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות".
ולגבי המקרה הספציפי קבע השופט, כי "הנתבע נהג בחוסר תום לב כלפי התובעת, הטעה את נציגה והציג מצג שווא באשר לסיכויי תביעתה", וכי "הנתבע עסק בתחום שלא היה לו כל ידע מקצועי לגביו, תוך הטעייה ברורה של התובעת".