בערב שבת הייתי ממלא דלי במים, מכניס פנימה את הראש הכי עמוק שאפשר כדי להרגיש קצת את התחושה של המקווה וצועק בתוך המים כמה צעקות טובות. זה היה המקווה שלי.
סיפורו המיוחד והמרגש של רונן מעורר הדים רבים ותגובות מכל חלקי הציבור - הן בקהל הכללי והן אצל קהל שומרי המצוות, וקשה להיוותר אדיש אל מול הספר שנקרא בנשימה עצורה ומעורר הזדהות רגשית והתעוררות גדולה.
קשה לדמיין את האברך הצנום היושב מולי כשזקן ופיאות מעטרים את פניו, בתור אחד מדמויות המפתח בחיי הלילה של תל אביב, עם ראסטות וכל הלבוש המתאים, אבל בסוף שנות התשעים היה רונן דבש אחת הדמויות הבולטות של סצינת הטראנס בישראל, מפיק מסיבות מצליח ומוכר והשם "רונן ראסטה" היה כמעט מותג.
"כאלו היו החיים שלי אז. הראסטות היו בשבילי הרבה יותר מתסרוקת אופנתית, תמיד הרגשתי שיש בהם איזה כוח מיסטי, רק שאז לא ידעתי שזהו כוח שלילי.
החיים שלי בתל אביב הסתובבו תמיד סביב המסיבות הרבות שהייתי מארגן, הנסיעות הרבות לחו"ל וכל אורח החיים של החברים שלי ושלי. באותה תקופה לא הרגשתי עם זה רע, אהבתי את זה מאד והרגשתי שאני תורם לחברה שבה אני חי.
הייתי מביא די ג'ייז מובילים מאירופה ואוסטרליה, היה לי עיתון מוסיקה מצליח בשם "ניוזיק" שהופץ בעותקים רבים, הרווחתי כסף רב והיו לי תמיד הרבה שטרות בפאוצ'. הכרתי את כולם וכולם הכירו אותי ולא יכולתי ללכת ברחוב בלי שיעצרו אותי אנשים כל הזמן.
חייתי אז בצורה מאד חופשית, בלי שום גבולות, וניסיתי את כל מה שיש לחברה החילונית להציע - אבל זו הייתה תמיד הנאה זמנית. למרות שכל הזמן חיפשתי חופש ורדפתי אחריו - לא הצלחתי למצוא אותו.
רק מאוחר יותר התחלתי להבין שבתל אביב בעצם אין שמחה אמיתית שנובעת מתוך הלב, זוהי שמחה של ריגושים שמתפוגגים לך ביד. אנשים רצים ממסיבה למסיבה ומחפשים כל מיני אמצעים כמו סמים ושתיה כדי להגביר את עוצמת ההנאה, אבל בסוף אתה תמיד נשאר עם תחושה של ריקנות וחייב להמשיך לרוץ הלאה, לריגוש הבא."
ואז התחלת את תהליך החזרה בתשובה שלך?
"זה היה תהליך ארוך שלא קרה ביום אחד ולמעשה אפשר לומר שאת התשובה האמיתית עשיתי רק בכלא.
אבל אין ספק שתחושת הריקנות שהלכה וגדלה בתוכי גרמה לי לשינויים מאד גדולים בחיי, הורדתי את הראסטות, עזבתי את סצינת הטראנס ועברתי לגור בצפת, קרוב לחברים רבים שהכרתי מהמסיבות ומהודו וחזרו כולם בתשובה. זה השפיע גם עלי והתחלתי בתהליך של התקרבות לדת. מאוחר יותר פגשתי גם את אשתי שהתחילה לחזור בתשובה גם היא, וזה קירב אותי עוד."
איך מצאת את עצמך מגיע מצפת, מחיים של קיום מצוות והתקרבות ליהדות - לכלא בהודו, כשאתה חשוד בהברחת סמים?
"תקופה קצרה אחרי החתונה חיפשתי דרך להתפרנס ופתחתי בתל אביב חנויות לבגדים הודיים. בהתחלה החנויות הצליחו מאד, אבל באיזה שהוא שלב נכנסתי למצב של קשיי נזילות וחובות רבים שהכבידו עלי מאד. הבנתי שאין לי ברירה ואני חייב לנסוע להודו ולהביא משם סחורה בעצמי, כיוון שחלק מההפסדים נגרמו בגלל המחיר היקר שלקחו ממני יבואני הבגדים. כך מצאתי את עצמי מסתבך בסיטואציה, עליה לא חלמתי בחלומות השחורים ביותר שלי."
ביוני 2004 נעצר רונן דבש בשדה התעופה של בומביי, כאשר פקידי המכס ההודיים מצאו במזוודה שלו 5 ק"ג חשיש. הוא נשלח למשפט והועבר למעצר בכלא ההודי "ארתור רואוד" אחד מבתי הכלא האיומים והצפופים ביותר בעולם.
בכלא זה, שנבנה בשנות העשרים של המאה הקודמת ומיועד לשמונה מאות אסירים, שוכנים 3500 אסירים בתנאים תת-אנושיים, של צפיפות, מחלות, זוהמה ורעב.
"בכלא לא היו מיטות, לא כיסאות ולא שולחנות. רק קירות ורצפה. בית הכלא מחולק לאגפים-אגפים כשברוב האגפים נמצאים בחדר אחד גדול ארבע מאות אסירים, כולם ישנים על הרצפה, צמודים זה לזה בשורות, ממש כמו סרדינים בקופסא. לכל אסיר היה מקום לישון רק על הצד כי לא היה מספיק מקום לישון על הגב. גם הרצפה הייתה מזוהמת כולה כיוון שבחדר הענק הזה היו רק 4 בורות של שירותים לארבע מאות אסירים והריח והטינופת היו משהו שאי אפשר לשאת."
תנאי המחייה של רונן המתוארים בפירוט רב בספר, היוו רק חלק אחד מהסבל שנגרם לו כתוצאה מהשהייה בכלא.
"עיקר הייסורים שלי נגרמו לי בגלל חוסר הוודאות לגבי תהליך המשפט ובגלל הגעגועים הנוראים לאשתי ולבתי הקטנה. בכלא פגשתי אנשים שממתינים ארבע, חמש ואפילו שש שנים למשפט וההליך נמשך ללא סוף. בכל הזמן הזה הם אסורים בכלא בלי שיידעו מתי ייגמר להם המשפט.
ועם כל זאת, הצלחתי להגיע שם לנקודה הכי רוחנית בחיים שלי. חוויתי תפילות מדהימות, קירבה אדירה לקדוש ברוך הוא, למדתי המון ספרי קודש - שולחן ערוך, משנה ברורה, ואפילו ספרי מוסר וקבלה, קראתי ספר תהילים שלם בכל יום והשתדלתי להפוך את הזמן שאני נמצא שם למנוף רוחני שירים אותי למקומות אחרים. אין לי ספק שהיהדות שמרה על השפיות שלי בכלא."
ניסיונות רבים עברו על רונן בכלא אך דווקא מתוך הנקודה הנמוכה ביותר הצליח רונן להתעלות ולהתנשא מעל לחומות הכלא. בכוח האמונה האדיר שלו הוא יצר קשרים אמיצים עם ראשי המאפיות מחד ועם המפקדים והסוהרים מאידך, הקדיש את כל כולו ללימוד ובנייה מחדש של עצמו ולבסוף אף הצליח להימלט, בבריחה מופלאה רצופת ניסים.
מי שקורא את הספר מרגיש ממש כאילו הוא נמצא איתך שם, בתוך התא, בורח איתך לאורך חצי הודו ומצליח לחזור יחד איתך לארץ. אתה מרגיש שהספר מצליח באמת להעביר את החוויה שלך שם?
אין ספק שהייתה סייעתא דשמיא מרובה בכתיבה שלו, הייתי מקליט את עצמי במשך שעות ארוכות והסופרת אביגיל מייזליק הפכה את השיחות שלי לספר אחד שלם. זה לא היה פשוט בכלל לחזור לשם והרבה פעמים נהייתי ממש חולה אחרי ההקלטות, אבל היום, שנתיים אחרי, אני מרגיש שאני חי חיים טובים ויציבים, מוקף בבני משפחתי האהובים ועכשיו אני כבר מסוגל "לחזור לשם".
אני מאד מאושר ומודה להשם שהספר יצא לאור. הרב שעזר לי לברוח מהכלא דחף ועודד אותי להוציא את הספר, אין לי ספק שיש בו מסר חשוב שיכול לתרום להרבה אנשים, וגם רפואה עמוקה בשבילי.
הספר "הבריחה מהודו" הינו ספר הקריאה הראשון שכתבה אביגיל מייזליק, המוכרת לכולם הרבה יותר כשפית וכותבת מתכונים מאשר כסופרת. הוא נכתב מתוך הזדהות עצומה, עד כדי כך שהקורא מרגיש ממש כאילו הוא שומע את רונן מספר בשפתו שלו את הסיפור.
החלטת לעשות הסבת מקצוע?
"לא הייתה לי שום כוונה לפתוח בקריירה של סופרת, למרות שיש לי טור קבוע שבו אני משלבת כתיבה עם מתכונים, אבל הספר הזה כמעט ביקש ממני לכתוב אותו.
באותו זמן החלטנו שאנחנו רוצים להרחיב את ההוצאה שלנו ולפרסם גם ספרים של סופרים נוספים. התלבטנו אם כדאי לפרסם מודעה שאנחנו מחפשים סופרים ויוצרים שרוצים לפרסם את החומרים שלהם אך לבסוף החלטנו שבמקום לפרסם - נתפלל על זה.
למחרת בבוקר הגיע אלינו הטלפון מרונן דבש עם ההצעה להוציא את הסיפור שלו לאור!
היינו בהלם. אף אחד עדיין לא מכיר אותנו, אף אחד לא שמע עלינו, לא הוצאנו עדיין שום ספר קריאה לשוק, איך הוא הגיע אלינו בכלל?"
לא הכרתם אותו מקודם?
"ממש לא. את הספר שלו הוא הציע להוצאת "ידיעות אחרונות" שהייתה מאד מאד מעוניינת בעיסקה, אבל רונן דבש חשש שאם יכתוב את הסיפור שלו סופר חילוני - הוא לא יצליח להבין לעומק את המהלך שעבר עליו. לאחר מכן הוא פנה להוצאת "פלדהיים" שהיו גם הם מעוניינים מאד בספר והציעו לו הצעה מצוינת.
וגם כאן, הוא הסתפק אם מי שלא היה במקומות שבו הוא היה ועבר ניסיונות דומים - יוכל להבין את עומק החוויה. לכן הוא רצה לחפש בעלי תשובה כמותו, שיוכלו להבין ולהזדהות עם החוויה שלו ולהביא אותה מהמקום הכי קרוב אליו. הוא התחיל לשאול ולברר ודרך אנשים שהכירו אותנו הוא הגיע בניסים אלינו.
כששמענו את הסיפור שלו - היינו המומים. זה סיפור ששומעים פעם בחיים. לא האמנו שהקדוש ברוך הוא שלח לנו כזה ספר מדהים והכל רק מתפילות - אבל זה בדיוק מה שקרה!
בהתחלה חיפשנו סופרים שיוכלו לכתוב את הספר, פנינו למספר סופרים שהכרנו אך זה לא הסתדר עם אף אחד מהם. באותו זמן התחלתי להרגיש ממש קול פנימי שאומר לי לכתוב את הספר. זה היה כל כך חזק וכל כך ברור, עד שלבסוף החלטתי לנסות.
שלחתי לר' דבש רשימות של שאלות בפקס והוא היה מקליט את עצמו ב-3MP ומעביר לנו את החומרים. אחר כך הייתה עבודה רבה להקליד את החומר, למיין אותו ולארגן אותו לפי סדר כרונולוגי, ולבסוף לסגנן ולהפוך אותו לסיפור. באיזה שהוא שלב נהייתי כל כך בקיאה בחומר, עד שבשיחות עם אשתו הייתי מתקנת אותה ואומרת לה שהיא טועה, והאירוע הזה קרה בכלל חודשיים מאוחר יותר. אפילו התאריך של הבריחה התברר כשונה ממה שהם חשבו, כיוון שמצאתי תוכנה מדויקת שמחשבת את הזמנים בשנים שעברו, וכך זכה הספר גם לתאריכים מדויקים ומבוררים".
זה לא היה קשה לכתוב על כלא, על חוויה כל כך כאובה ?
"היה מאד קשה. מאד. אי אפשר לכתוב ספר כזה בלי לעבור איזו שהיא הזדהות רגשית, ואי אפשר לספר על הניסיונות שעברו עליו שם בלי להרגיש איזה שמץ מזה, אבל כמובן שזה לא אפילו חלק אחד מאלף ממה שבאמת עבר על ר' רונן דבש ובני משפחתו.
אבל מה שהגן עלי בזמן הכתיבה היה שפחות הזדהיתי עם הקושי שלו בכלא, והרבה יותר הזדהיתי עם כוח האמונה והגבורה שלו. זוהי גבורה שלא נחשבת כל כך היום, אבל בעינינו זוהי גבורה יהודית אמיתית.
היום הכל כל כך בחוץ, לפעמים נדמה לאנשים שרק מי שמצליח להיות מושלם הוא הגיבור. וכאן בספר הזה מובא סיפור אחר לגמרי. על התמודדות נפשית, פנימית, על קשר עם הקדוש ברוך הוא שמתחיל ממש מהמקום הכי רחוק והכי נורא שיש, ומגיע עד לקירבה שכמעט אין למעלה ממנה. על כוח של אמונה, שגובר על כל כוחות השחור שמסביב. בשבילי זה היה העיקר שבספר, עם חלקים אלו הזדהיתי יותר מכל וכל נקודת ההסתכלות שלי הייתה משם".
מה החלק האהוב ביותר עליך בספר?
"הריקוד בבית המשפט היה אחד הקטעים המיוחדים ביותר בעיני. רק לדמיין שני בעלי תשובה עם פיאות וזקן עומדים באמצע בית משפט הודי הזוי ורעוע, רוקדים ושרים "תהא השעה הזאת שעת רחמים!" כשהמון הודים שחומי עור מביטים עליהם בתדהמה גמורה ריגש אותי מאד. גם הקטעים על ההתחזקות שלו, על סדר הלימוד הקפדני, על התפילות קורעות הלב. וכמובן שכל סיפור הבריחה, ובפרט המפגש עם המשפחה והאנשים הקרובים גרם לי לבכות בכל פעם מחדש, למרות שקראתי את זה אינספור פעמים. ובאמת אני מקבלת תגובות מאנשים רבים שגם הם בכו בקטעים אלו. אישה אחת התקשרה ואמרה לי שבעלה לעולם לא בוכה בספרים, אבל בקטע הזה הוא בכה.
מאד הפתיע אותי שקיבלתי לא מעט תגובות של הורים שילדיהם היו בקשיים רוחניים, קראו את הספר התחזקו והתרגשו ממנו מאד.
ואיך מבוגרים הגיבו לספר?
שוב ושוב אנשים אומרים לי שהם מתחילים לקרוא ולא יכולים להפסיק. בעלי נסע למירון עם חבר שלו, תלמיד חכם שלעולם לא קורא ספרים - הוא התחיל לקרוא קצת בתחילת הנסיעה ולא הפסיק לקרוא כל הדרך מבית שמש למירון ובחזרה עד שבעלי הרגיש שהוא נוסע לבד. מורה מסמינר התקשרה לספר לי שהיא לא הגיעה לעבודה כי לא יכלה להפסיק לקרוא. הרבה אנשים אומרים שאחרי שהם "נתפסו" לספר קשה היה להם להפסיק.
גם קיבלנו הרבה תגובות על אנשים שהיו להם הרהורי תשובה מהספר. ר' דבש סיפר לבעלי שאברך אחד ניגש אליו ואמר לו שיידע לו שהוא בעצם "מחופש", וכבר רצה לעזוב וליפול לגמרי - והספר הזה עצר אותו. במקרה אחר בעל תשובה ניגש אליו ואמר לו שהוא היה בנפילה רוחנית ורצה לברוח להודו - והספר הזה שבר לו את הדמיון הזה.
רב אחד, תלמיד חכם עצום בנגלה ונסתר שיודע את כל הש"ס בעל פה מילה במילה, אמר לבעלי שזה ספר חשוב מאד ושבדרך כלל הוא לא מבטל את זמנו על ספרי קריאה, אבל שמהספר הזה הוא למד המון על עבודת השם.
מהדברים שלך משתמע שבעצם זה ספר מוסר ולא ספר קריאה?
"טוב, לא צריך להגזים. לפני הכל - זהו ספר מתח מרתק וקיבלנו אפילו הצעה ממפיק בהוליווד שהתעניין בספר. הספר זוכה להתעניינות רבה מצד התקשורת הכתובה והאלקטרונית, ידיעות אחרונות הקדישו כתבת שער לראיון עם רונן דבש והוא הופיע ברדיו ובטלוויזיה בתוכניות רבות."
קטע מתוך "הבריחה מהודו"
יום שישי הגיע, החלטתי לעשות קבלת שבת. התחלתי לעשות הכנות בהתאם לתנאים האיומים של הכלא וגידי, שראה מה אני עושה, התעניין מאד.
"רונן, גם אני רוצה לעשות איתך שבת."
"יופי, אני מאד אשמח אם נעשה את זה ביחד".
גידי הוציא מהתיק כיפה. הייתה לו כיפה מבריקה לבנה, כזאת ששמים כשהולכים לחתונה או בר מצווה והוא שם אותה על הראש. גידי לבש חולצה לבנה וגם אני לבשתי מכנסים לבנים.
השומרים הגיעו לנעול את השערים בשעה 6 והשמש התחילה אט אט לשקוע.
פרסנו בד לבן על הרצפה, התיישבנו אחד מול השני, לקחתי את הסידור ואמרתי לו "בוא נקרא את שיר השירים".
אמרנו את שיר השירים פרק אני ופרק הוא, גידי אמנם עשה המון שגיאות אבל לא הערתי לו על זה כדי שלא יתבייש. פשוט ביום שישי שלאחר מכן הייתי קורא את הבתים שהוא הקריא, קורא אותם נכון ואיפה שהיו לו שגיאות הייתי משתדל להרים קצת את הקול שהוא ישמע את המילה כמו שהיא. בהמשך בבוא הזמן, הוא המציא ניגון מקורי ומיוחד לשיר השירים ובכל ערב שבת היה אומר את שיר השירים בלי שגיאות בניגון היפה הזה שריגש אותי מאד.
אבל באותה שבת ראשונה אמרנו יחד את שיר השירים ואת מזמורי תהילים ואז התחלתי לשיר בקול את "לכה דודי" כשגידי מצטרף אלי. שרנו יותר ויותר חזק ונכנסו תוך כדי שירה להתלהבות אדירה, את הסוף שרנו כמעט בצעקות וכשנגמר השיר היינו בכאלו אורות גבוהים עד שהתחבקנו בהתרגשות עצומה. הייתה בינינו קירבה גדולה של אחים שבויים באותו רגע, ברכנו זה את זה ב"שבת שלום" מעומק הלב.
גידי, שלא יכול היה לסבול את האור העצום הזה של השבת, הלך לשירותים לעשן ואילו אני המשכתי את תפילת ערבית של ליל שבת.
אחר כך הכנתי כוס עם מים ועשיתי קידוש על הלחמניות שהיו לנו, אותן לחמניות שקונים בקופונים והיינו מקבלים שתיים כאלו כל בוקר. גידי אכל איתן דאל ואני אכלתי אותן עם קצת מלח והפירות שנותרו לי ממה שספי קנה.
המחשבות היו קשות מאד. חשבתי על אודליה וצופיה שיושבות גם הן עכשיו ליד שולחן השבת ואני לא נמצא שם כדי לעשות להן קידוש. אבל השם עשה איתי חסד ולא נתן לי לחשוב על זה יותר מידי. הייתי עסוק בהישרדות שלי ולא יכולתי להיכנס לכאב הזה, אז דחקתי אותו קצת וככה יכולתי להמשיך להתקיים.
שכבתי על הסדין שלי, ניסיתי לקרוא את פרשת השבוע וכך נרדמתי עם הספר ביד עד הבוקר.
בכל יום השבת השתדלתי להישאר במקום שלי, לא להסתובב באגף ובמקום זה להגיד תהילים, ללמוד בספרים שלי וכך המשכתי עד צאת השבת.
בהמשך, השבתות שלנו הפכו להיות רגע השיא בכל השבוע, גם בשבילי וגם בשביל גידי. שיא של חיבור בינינו, שיא של התעלות, כשאפילו בתוך המקום המטונף והארור הזה הרגשתי איך מגיעה השבת ומצליחה להרים אותנו למקום אחר.
היו לי געגועים לטבילה במקווה אך כמובן שלא היה כזה דבר בכלא, אבל
זה היה המקווה שלי.
בדיוק בזמן השקיעה המואזין היה מתחיל את התפילה של המוסלמים ואני וגידי היינו עושים "תחרות" צעקות, שואגים כנגדם בקולי קולות את ה"לכה דודי" שלנו ונכנסים לדבקות עצומה.
גם ההודים אהבו את השבת שלנו. הרבה פעמים הייתי שומע איך האסירים ההודים והמוסלמים מסתובבים ומזמזמים לעצמם "לכה דודי" במסדרונות הכלא. בכל יום שישי בבוקר היו באים לתא שלנו אסירים ואומרים - "רונן! תונייט!תונייט! הלילה! לכה דודי!" בהתרגשות גדולה.
ראיתי שגם הם מחכים לטקס קבלת השבת הקבוע שלנו.