בסוף השבוע שעבר עוד התהדרו במערכת הביטחון, כי שנת 2007 היתה השנה השקטה ביותר מבחינה ביטחונית מאז שנת 1986. הנתונים אכן מוכיחים זאת. אבל מתוך חמשת הישראלים – בתוכם הלוחם בן-ציון היינמן ז"ל שנהרג בשכם - שנהרגו ביהודה ושומרון לאורך שנת 2007, שלושה נרצחו בתוך כחודש וחצי. עידו זולדן ז"ל שנרצח ב-20 בנובמבר, בפיגוע ירי לפני כששה שבועות מידי אנשי מנגנוני הביטחון של אבו-מאזן, ושני החיילים שנהרגו ביום שישי בתוך קרב עם מחבלים.
מה עוד קרה בחודש וחצי הזה? ועידת אנאפוליס. התחדשות התהליך המדיני עם הרשות הפלשתינית. העובדות ההיסטוריות מוכיחות שתמיד, אבל תמיד, כאשר התקיים תהליך מדיני עם הפלשתינים, הוא לווה בהתגברות הפיגועים והטרור. בעשור שקדם ל"הסכם השלום" באוסלו נרצחו 41 ישראלים. בעשור שלאחריו, בעידן של "מאה שנות שלום אחרי מאה שנות טרור", נרצחו 945 ישראלים. מספר ההרוגים מאז ההסכם ועד היום הוא 1,442. 1,400 הרוגים יותר מאשר בעשור שלפני הסכם אוסלו.
למה שנת 2007 היתה כל כך שקטה? כי לא היה בה תהליך מדיני, וצה"ל נלחם באופן חופשי בטרור בכל רחבי יהודה ושומרון. הלחימה הזו היא שהורידה את רמת הטרור לאפס פיגועי התאבדות מיו"ש, והביאה לתחושה אמיתית של שקט ביטחוני בכל יהודה ושומרון. תחושת הרוגע הזו, תוצאת הצלחת המלחמה של צה"ל בטרור, היא שהביאה מן הסתם את אחיקם דוד ונעמה לצאת לטייל ביום שישי לא הרחק מביתם ללא חשש.
הבעיה היא, שכחלק מחידוש התהליך המדיני, היא הקמה מחודשת של כוחות הביטחון הפלשתינים. בשקט וללא פרסום, אחד אחד ובאין רואה, מדינת ישראל בונה מחדש את הצבא הפלשתיני, אחרי שצה"ל הצליח לפרק אותו במבצע "חומת מגן". בהוראת הדרג המדיני מעביר צה"ל יותר ויותר אחריות ביטחונית בערים ובכפרים ביהודה ושומרון לידי מנגנוני הביטחון הפלשתיניים. היקף הכוחות הפלשתינים ביו"ש חזר בשנה האחרונה לימים של הסכם אוסלו.
כיום פועלים בכל יו"ש כ-20 אלף אנשי מנגנוני הביטחון הפלשתיניים מכל הארגונים – הביטחון הכללי, המודיעין הכללי, המודיעין המסכל, המשטרה הפלשתינית ה"כחולה" ועוד. כוחות ביטחון פלשתינים, במדים ועם רובי קלאצ'ניקוב, חזרו לפעול בגלוי בכל ערי יהודה ושומרון: בג'נין ובטול-כרם, בקלקיליה וברמאללה, בבית-לחם ובחברון וביריחו, שם קיים בסיס האימונים העיקרי של הכוחות הפלשתיניים. העיר חברון מלאה כיום בנושאי קלאצ'ניקובים. בצה"ל יבדקו מן הסתם אם אחד הרובים הללו לא הגיעו בדרך כלשהיא לרוצחים.
שלוש השנים השקטות ביותר עד לשנת 2007, היו השנים 1996-1999. אפילו יוסי ביילין מודה בכך. אלו היו השנים שברובן היה הליכוד בשלטון, תחת הנהגת בנימין נתניהו. בשנים הללו, רוב הזמן, היה קיפאון מדיני. כשנתניהו חידש נסיגות, גם הוא ספג פיגועים. כשבא אחריו אהוד ברק הוא הלך למו"מ בקמפ-דיוויד עם נכונות מרחיקת לכת לנסיגה ישראלית ביו"ש, כולל בירושלים, וקיבל בתמורה מלחמה. גם הנסיגה החד-צדדית מלבנון, שנועדה להביא לשקט בגבול הצפוני, הסתיימה במלחמה. הנסיגה החד-צדדית מהרצועה, מהלך עליו הכריז שרון "ההתנתקות תשפר את מצבנו הביטחוני", הביאה לאלפי רקטות הנוחתות השכם והערב על שדרות.
מדינת ישראל, אם כן, צריכה לבחור בין קיפאון מדיני ושקט ביטחוני, לבין תהליך מדיני עם פיגועים. אין דרך שלישית. אולמרט וברק, למרבה הצער, בחרו באופציה השניה.