נדחה ערעורה של השופטת אסנת אלון-לאופר על הרשעתה בעוון המעקבים הבלתי חוקיים שקיימה אחרי בן זוגה, מפקד כלא נפחא, לאחר שחשדה בו שהוא מקיים קשר עם קצינה בכלא.
כזכור על השופטת נגזר עונש של 6 חודשי מאסר על תנאי, וקנס כספי של 10,000 ₪. את עונשה קיבלה בעקבות הודאתה במעקב אחרי בעלה תוך חדירה למחשבו האישי ובעוון הטרדה ופגיעה בפרטיות.
נזכיר כי כדי לבצע את המעקב אחרי בעלה הפעילה השופטת אלון לאופר חוקר פרטי שאותו הכירה במסגרת עדויות שהעיד במשפטים שהתנהלו בפניה. בסיועו של החוקר קיימה השופטת מעקב טלפוני אחרי שעות נוכחותה של הקצינה בביתה.
מאוחר יותר השיגו השניים פלטי שיחות ממכשיר הטלפון של בן הזוג. זאת באמצעות סיועו של חוקר פרטי נוסף. מפלטי השיחות לא עלה בידי השופטת להוכיח את חשדותיה.
יצוין כי החוקרים שסייעו לשופטת לקיים את המעקב הועמדו גם הם לדין פלילי. הם הואשמו והודו בעבירות נוספות הקשורות בשורה של אירועים שונים בהם חדרו שלא כדין למחשב, שהאירוע הקשור בשופטת היו רק חלק מהם. הם הורשעו ונדונו לעונשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס.
במסגרת הטיעונים לגזר הדין הוגשה לבית המשפט שורה ארוכה של מכתבי הערכה בעניינה של המערערת, אשר עמדו על עבודתה המקצועית המצוינת כשופטת, ועל תכונותיה האישיות והאנושיות המיוחדות. בצד מכתבים אלה גם הופיעו עדי אופי אשר העידו בשבחה של המערערת הן במישור המקצועי והן במישור האישי.
בעקבות הדברים נכתב בהכרעת דינה של השופטת כי "חומרה מיוחדת מצא בית המשפט בעובדה כי המעשים בוצעו על ידי מי שכיהנה אותה עת כשופטת, אשר נעזרה לצורך קידום מטרתה בחוקר פרטי שהופיע בפניה כעד, ובנסיבות המיוחדות שעל ריקען נוצר הקשר ביניהם לצורך הגשמת תכלית המעקב אחר בן הזוג והקצינה, שהתרחשו בתוככי בית המשפט, ואגב ניצול קשר מקצועי בין השניים. במעשיה של המערערת, ראה בית המשפט פגיעה משמעותית באמון הציבור במערכת המשפט ובתדמיתם של השופטים בעיני הציבור".
בערעורה טענה השופטת לאופר כי יש מקום לבטל את הרשעתה בשים לב לנסיבות המיוחדות של מקרה זה. בהקשר זה טענה כי לא ניתן משקל מספיק להמלצות שירות המבחן, אשר המליץ בחיוב על אי הרשעתה. לדבריה "היה מקום להתחשב בסכנה המוחשית הקיימת להמשך עיסוקה המקצועי ולפרנסתה נוכח הרשעתה". כמו כן עמדה על כך שהיא לקחה אחריות למעשיה באופן מיידי, הודתה במעשים ופרשה מיוזמתה מכס השיפוט. כן הצביעה על כך שבן זוגה ביקש שלא להפלילה, וטען שלא נפגע ממעשיה, וכך גם הקצינה".
הסניגורית הדגישה את האמון הרב שזכתה לו המערערת מכל שדרות הציבור, מהמגזר המקצועי ומציבור המתדיינים כאחד. היא הסבירה כי בעקבות האירועים נשוא הליך זה, אין המערערת מתכוונת לבקש לחזור אי פעם לכס השיפוט, והיא רואה בקריירה השיפוטית שלה סוף פסוק, אף שראתה בתפקידה כשופטת משאת נפש ושאיפת-חיים.
כאמור, למרות טענות אלה של לאופר הוכרע היום בבית המשפט העליון לדחות את ערעורה. בהחלטה זו, תחת הכותרת "האינטרס הציבורי", נכתב כי "המערערת כיהנה כשופטת בישראל בעת ביצוע העבירות. עובדה זו משלבת למסגרת השיקולים הנוגעים לעניין אי הרשעה אינטרס ציבורי מיוחד, המחזק את הצורך במיצוי הדין עם מי שנמנה על המערכת השיפוטית, הנדרש עקב כך לרף גבוה של התנהגות נורמטיבית בכל המישורים – מקצועי ופרטי כאחד. לשיקול מרכזי זה נוסף היבט של טיב העבירות בהן מדובר, ונסיבות ביצוען, הקשורות בשוליהן, בעיתוין ובמיקומן, לתפקידה השיפוטי של המערערת בעת קרות ארועי העבירות".
עוד נכתב כי "שופט בישראל אינו ככל האדם מבחינת החובות והאחריות הכבדה המוטלות על כתפיו. בהצהירו אמונים, ובעלותו על כס השיפוט, הוא מקבל עליו לא רק נטל, לעיתים כבד מנשוא, של אחריות מקצועית לשפוט משפט צדק, ולשאת במעמסה הכבדה שהכהונה מטילה עליו. הוא מקבל על עצמו לקיים בהקפדה יתירה, בראש וראשונה, את נורמות ההתנהגות המחייבות כל אזרח בחברה בתחום האזרחי והפלילי, ולא לסטות מהן ימין או שמאל. חלה עליו גם מערכת נורמות אתיות ומשמעתיות שאין מחמירה ממנה בדרישותיה כלפי נושא משרה; עליו לקיים בדבקות כללי התנהגות ואתיקה מחמירים בתחומי בית המשפט, וביחס לבעלי הדין הניצבים לפניו; אכן, התפקיד השיפוטי מחייב את השופט לשמירה קפדנית על החוק, כנדרש ממי שמכריע יום יום, ושעה שעה בגורלות של אחרים, וקובע, במסגרת התפקיד השיפוטי, את התוצאות שיש להחיל על מעשי הפרת החוק על ידם. בד בבד, עליו לבצע את תפקידו השיפוטי תוך הקפדה על כללי האתיקה ברמה הגבוהה ביותר. אולם בכך לא סגי. בגדרן של נורמות ההתנהגות הייחודיות החלות על השופטים, הם כפופים לסטנדרט מחמיר של התנהגות לא רק על כס השיפוט, אלא גם בשאר אורחות חייהם. הכהונה השיפוטית והמעמד המוסרי המיוחד הנלווה לה בעיני הציבור מקרינים על אורחות החיים של נושא התפקיד, ומחייבים אותו להתנהגות שתשמר את מעמדו ומעמדה של המערכת השיפוטית בעיני הציבור. על השופט לנהל צורת חיים המתיישבת עם תפקידו השיפוטי".
בהכרעה מצוטט נשיא בית המשפט לשעבר, השופט ברק, שכתב במאמרו "אתיקה שיפוטית": "אכן, אימון הציבור ברשות השופטת הוא הנכס היקר ביותר שיש לה, לרשות השופטת. הוא גם אחד מנכסיה היקרים ביותר של האומה. ידועה אמרתו של דה-בלזק כי חוסר אימון בשפיטה הוא תחילת סופה של החברה... זהו אימון הציבור ברמתה המוסרית הגבוהה של השפיטה. הצורך להבטיח אימון פירושו התנהגות אישית מחוץ לכתלי בית המשפט, המקרינה כיבוד החוק ואזרחות טובה; זו התנהגות העשויה לשמש דוגמא אישית לכלל הציבור; זו התנהגות השומרת על כבוד השפיטה, ועל היושרה (integrity) של השופט כאדם."
את דבריה חותמת השופטת פורצ'יה וכותבת כי "לאור כלל השיקולים שפורטו, ועל רקע נסיבותיו של הענין, לא ראיתי אפשרות להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש להרשיע את המערערת בעבירות בהן הודתה. אין לכחד, כי הארועים שהביאו להרשעתה של המערערת ולפרישתה מכס השיפוט הם אובדן קשה הן למערערת כפרט, והן למערכת השיפוט בכללה, אשר איבדה שופטת מקצועית מעולה, בעלת סגולות אנושיות מצוינות, אשר משפחות רבות, ילדים ובוגרים נזקקים מצאו בה משענת ומקור תקוה וכח. עם זאת, מערכת המשפט אינה יכולה שלא לעמוד על המסר הנורמטיבי-מוסרי ההכרחי המתחייב מפרשה זו, ועליה לנקוט בכלל ההרשעה, להבדיל מהחלת החריג של אי ההרשעה. שופטים המפרשים ומיישמים אמות מידה להתנהגותם של אחרים, חייבים הם עצמם בשמירת אמות המידה, לבל יטשטשו; כלל זה הוא מנשמת אפה של מערכת המשפט והשיפוט, ובלעדיו היא לא תיכון".
פורקצ'יה הביעה גם תקווה ש"איכויותיה המיוחדות של המערערת כאדם, וכוחה המקצועי המרשים, כפי שאלה נגלו בפנינו, יסייעו לה לחזור במהרה לחיים של סיפוק ואושר בחייה האישיים והמקצועיים כאחד".
בתום ההכרעה נכתב כי "המערערת תיתן את הדין על מעשיה; נקווה, כי לצד הדין, תעמודנה לה זכויותיה הרבות בכל אשר תיפנה". להכרעה זו הצטרפו גם השופטים ארבל ורובינשטיין.
כזכור על השופטת נגזר עונש של 6 חודשי מאסר על תנאי, וקנס כספי של 10,000 ₪. את עונשה קיבלה בעקבות הודאתה במעקב אחרי בעלה תוך חדירה למחשבו האישי ובעוון הטרדה ופגיעה בפרטיות.
נזכיר כי כדי לבצע את המעקב אחרי בעלה הפעילה השופטת אלון לאופר חוקר פרטי שאותו הכירה במסגרת עדויות שהעיד במשפטים שהתנהלו בפניה. בסיועו של החוקר קיימה השופטת מעקב טלפוני אחרי שעות נוכחותה של הקצינה בביתה.
מאוחר יותר השיגו השניים פלטי שיחות ממכשיר הטלפון של בן הזוג. זאת באמצעות סיועו של חוקר פרטי נוסף. מפלטי השיחות לא עלה בידי השופטת להוכיח את חשדותיה.
יצוין כי החוקרים שסייעו לשופטת לקיים את המעקב הועמדו גם הם לדין פלילי. הם הואשמו והודו בעבירות נוספות הקשורות בשורה של אירועים שונים בהם חדרו שלא כדין למחשב, שהאירוע הקשור בשופטת היו רק חלק מהם. הם הורשעו ונדונו לעונשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס.
במסגרת הטיעונים לגזר הדין הוגשה לבית המשפט שורה ארוכה של מכתבי הערכה בעניינה של המערערת, אשר עמדו על עבודתה המקצועית המצוינת כשופטת, ועל תכונותיה האישיות והאנושיות המיוחדות. בצד מכתבים אלה גם הופיעו עדי אופי אשר העידו בשבחה של המערערת הן במישור המקצועי והן במישור האישי.
בעקבות הדברים נכתב בהכרעת דינה של השופטת כי "חומרה מיוחדת מצא בית המשפט בעובדה כי המעשים בוצעו על ידי מי שכיהנה אותה עת כשופטת, אשר נעזרה לצורך קידום מטרתה בחוקר פרטי שהופיע בפניה כעד, ובנסיבות המיוחדות שעל ריקען נוצר הקשר ביניהם לצורך הגשמת תכלית המעקב אחר בן הזוג והקצינה, שהתרחשו בתוככי בית המשפט, ואגב ניצול קשר מקצועי בין השניים. במעשיה של המערערת, ראה בית המשפט פגיעה משמעותית באמון הציבור במערכת המשפט ובתדמיתם של השופטים בעיני הציבור".
בערעורה טענה השופטת לאופר כי יש מקום לבטל את הרשעתה בשים לב לנסיבות המיוחדות של מקרה זה. בהקשר זה טענה כי לא ניתן משקל מספיק להמלצות שירות המבחן, אשר המליץ בחיוב על אי הרשעתה. לדבריה "היה מקום להתחשב בסכנה המוחשית הקיימת להמשך עיסוקה המקצועי ולפרנסתה נוכח הרשעתה". כמו כן עמדה על כך שהיא לקחה אחריות למעשיה באופן מיידי, הודתה במעשים ופרשה מיוזמתה מכס השיפוט. כן הצביעה על כך שבן זוגה ביקש שלא להפלילה, וטען שלא נפגע ממעשיה, וכך גם הקצינה".
הסניגורית הדגישה את האמון הרב שזכתה לו המערערת מכל שדרות הציבור, מהמגזר המקצועי ומציבור המתדיינים כאחד. היא הסבירה כי בעקבות האירועים נשוא הליך זה, אין המערערת מתכוונת לבקש לחזור אי פעם לכס השיפוט, והיא רואה בקריירה השיפוטית שלה סוף פסוק, אף שראתה בתפקידה כשופטת משאת נפש ושאיפת-חיים.
כאמור, למרות טענות אלה של לאופר הוכרע היום בבית המשפט העליון לדחות את ערעורה. בהחלטה זו, תחת הכותרת "האינטרס הציבורי", נכתב כי "המערערת כיהנה כשופטת בישראל בעת ביצוע העבירות. עובדה זו משלבת למסגרת השיקולים הנוגעים לעניין אי הרשעה אינטרס ציבורי מיוחד, המחזק את הצורך במיצוי הדין עם מי שנמנה על המערכת השיפוטית, הנדרש עקב כך לרף גבוה של התנהגות נורמטיבית בכל המישורים – מקצועי ופרטי כאחד. לשיקול מרכזי זה נוסף היבט של טיב העבירות בהן מדובר, ונסיבות ביצוען, הקשורות בשוליהן, בעיתוין ובמיקומן, לתפקידה השיפוטי של המערערת בעת קרות ארועי העבירות".
עוד נכתב כי "שופט בישראל אינו ככל האדם מבחינת החובות והאחריות הכבדה המוטלות על כתפיו. בהצהירו אמונים, ובעלותו על כס השיפוט, הוא מקבל עליו לא רק נטל, לעיתים כבד מנשוא, של אחריות מקצועית לשפוט משפט צדק, ולשאת במעמסה הכבדה שהכהונה מטילה עליו. הוא מקבל על עצמו לקיים בהקפדה יתירה, בראש וראשונה, את נורמות ההתנהגות המחייבות כל אזרח בחברה בתחום האזרחי והפלילי, ולא לסטות מהן ימין או שמאל. חלה עליו גם מערכת נורמות אתיות ומשמעתיות שאין מחמירה ממנה בדרישותיה כלפי נושא משרה; עליו לקיים בדבקות כללי התנהגות ואתיקה מחמירים בתחומי בית המשפט, וביחס לבעלי הדין הניצבים לפניו; אכן, התפקיד השיפוטי מחייב את השופט לשמירה קפדנית על החוק, כנדרש ממי שמכריע יום יום, ושעה שעה בגורלות של אחרים, וקובע, במסגרת התפקיד השיפוטי, את התוצאות שיש להחיל על מעשי הפרת החוק על ידם. בד בבד, עליו לבצע את תפקידו השיפוטי תוך הקפדה על כללי האתיקה ברמה הגבוהה ביותר. אולם בכך לא סגי. בגדרן של נורמות ההתנהגות הייחודיות החלות על השופטים, הם כפופים לסטנדרט מחמיר של התנהגות לא רק על כס השיפוט, אלא גם בשאר אורחות חייהם. הכהונה השיפוטית והמעמד המוסרי המיוחד הנלווה לה בעיני הציבור מקרינים על אורחות החיים של נושא התפקיד, ומחייבים אותו להתנהגות שתשמר את מעמדו ומעמדה של המערכת השיפוטית בעיני הציבור. על השופט לנהל צורת חיים המתיישבת עם תפקידו השיפוטי".
בהכרעה מצוטט נשיא בית המשפט לשעבר, השופט ברק, שכתב במאמרו "אתיקה שיפוטית": "אכן, אימון הציבור ברשות השופטת הוא הנכס היקר ביותר שיש לה, לרשות השופטת. הוא גם אחד מנכסיה היקרים ביותר של האומה. ידועה אמרתו של דה-בלזק כי חוסר אימון בשפיטה הוא תחילת סופה של החברה... זהו אימון הציבור ברמתה המוסרית הגבוהה של השפיטה. הצורך להבטיח אימון פירושו התנהגות אישית מחוץ לכתלי בית המשפט, המקרינה כיבוד החוק ואזרחות טובה; זו התנהגות העשויה לשמש דוגמא אישית לכלל הציבור; זו התנהגות השומרת על כבוד השפיטה, ועל היושרה (integrity) של השופט כאדם."
את דבריה חותמת השופטת פורצ'יה וכותבת כי "לאור כלל השיקולים שפורטו, ועל רקע נסיבותיו של הענין, לא ראיתי אפשרות להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש להרשיע את המערערת בעבירות בהן הודתה. אין לכחד, כי הארועים שהביאו להרשעתה של המערערת ולפרישתה מכס השיפוט הם אובדן קשה הן למערערת כפרט, והן למערכת השיפוט בכללה, אשר איבדה שופטת מקצועית מעולה, בעלת סגולות אנושיות מצוינות, אשר משפחות רבות, ילדים ובוגרים נזקקים מצאו בה משענת ומקור תקוה וכח. עם זאת, מערכת המשפט אינה יכולה שלא לעמוד על המסר הנורמטיבי-מוסרי ההכרחי המתחייב מפרשה זו, ועליה לנקוט בכלל ההרשעה, להבדיל מהחלת החריג של אי ההרשעה. שופטים המפרשים ומיישמים אמות מידה להתנהגותם של אחרים, חייבים הם עצמם בשמירת אמות המידה, לבל יטשטשו; כלל זה הוא מנשמת אפה של מערכת המשפט והשיפוט, ובלעדיו היא לא תיכון".
פורקצ'יה הביעה גם תקווה ש"איכויותיה המיוחדות של המערערת כאדם, וכוחה המקצועי המרשים, כפי שאלה נגלו בפנינו, יסייעו לה לחזור במהרה לחיים של סיפוק ואושר בחייה האישיים והמקצועיים כאחד".
בתום ההכרעה נכתב כי "המערערת תיתן את הדין על מעשיה; נקווה, כי לצד הדין, תעמודנה לה זכויותיה הרבות בכל אשר תיפנה". להכרעה זו הצטרפו גם השופטים ארבל ורובינשטיין.