בשבוע שחל יום הזיכרון ה-120 לרש"ר הירש ובשנת ה-200 להולדתו, נדמה כי שאלת ההתנתקות מהחברה החילונית בה עסק, לא יורדת מסדר היום. הרש"ר הירש נולד בגרמניה בכ"ד סיון תקס"ח בשנות נעוריו, שילב הירש בין לימודיו בגימנסיה לבין לימודי מקצועות הקודש, במקביל ללימודיו, שימש הירש הצעיר כעוזר בבית מסחר.
בגיל עשרים נסע הירש אל ישיבתו של רבי יעקב עטלינגר, מגדולי התורה של אותה תקופה, ולאחר שנתיים וחצי בלבד של לימודים, זמן קצר להפליא, קיבל ממנו היתר הוראה. בשנת תקפ"ט פנה הרש"ר הירש לרכוש השכלה כללית באוניברסיטת בון שם למד תאולוגיה. אחד מידידיו באוניברסיטה היה אברהם גייגר, לימים מחשובי מנהיגיה של היהדות הרפורמית. שהותו שם הייתה קצרה למדי, והוא אף לא סיים את חובותיו האקדמיים. בתק"ל, עם פרישת רבה של אולדנבורג, נתמנה הרש"ר הירש בהמלצתו למחליפו, והוא רק בן 22.
במהלך שהותו בעיר חיבר את ספרו "חורב" על הסברת טעמי המצוות, רעיונו העיקרי לגבי טעמי המצוות הוא שמשמעותן היא סמלית. לדוגמה, בציצית קיים חלק קשור וחלק חופשי. משמעות הדבר, לשיטת הרש"ר הירש היא, שאדם צריך לקשור את עצמו (כלומר, לא לפרוק עול) ועל ידי כך ישיג חופש אמיתי.
אך הפולמוס שהזכרנו, שנדמה כי נוגע גם לימינו, ובו היה מעורב הרש"ר הירש, התפרסם בתור "פולמוס הקהילות", ב-1850 השיגו אחד-עשר בתי אב חרדים בפרנקפורט, שמצבם היה מדורדר ביותר בשל הדומיננטיות של המשכילים בעיר, רישיון ליצירת קהילה נפרדת בראשות רב משלהם, "עדת ישורון". הרב הירש, בחר לכהן בראשות קהילה קטנה זו.
בפרנקפורט הקים בית הספר תיכון בו שולבו לימודי חול וקודש. בבית ספר זה, שאותו ניהל הוא בעצמו, אמור היה לגדול אותו יהודי אידאלי המשלב תורה עם דרך ארץ. שם בפרנקפורט עמד הרב הירש בראש המערכה להפרדת הקהילה האורתודוקסית מהקהילה הרפורמית. אך הרב יצחק דב במברגר, שחלק על דעתו, וסבר שאם הקהילה הרפורמית תתן שירותים ראויים, אין סיבה לפרוש ממנה. דעתו הובילה לכך שבפועל רבים סירבו ללכת בעקבות הרב הירש.
וכך כתב הרב אליעזר מלמד, "אסור להיפרד מאחינו בני ישראל, שכן כולנו בניו של הקב"ה. וגם בנים חוטאים נקראים בנים של ה´. והתורה והארץ שייכת לכולנו יחד".
"וכך היתה עמדתם של רוב גדולי ישראל, וכפי שכתב הנצי"ב מוולוז´ין (משיב דבר ח"א מד): "עצה זו להחזקת הדת בישראל... (על ידי הפרדת הנאמנים לתורה מפורקי עולה) היא קשה כחרבות לגוף האומה וקיומה". ועמדת רבי שמשון רפאל הירש, שהפריד את החרדים משאר היהודים בקהילת פרנקפורט, לא היתה מקובלת על רוב גדולי ישראל. וכך כתב במפורש כנגד זה הרב במברגר מוירצבורג (זכר שמחה רל), וכפי שכתב מו"ר הרצי"ה, וכפי שהוסכם בשנת תרמ"ב באספה רבנים בלבוב (לנתיבות ישראל הוצאת בית אל ח"ב מאמר טז, ומאמר צו)".
אלא שהאחדות צריכה להיות על בסיס נכון, למען מטרות חיוביות כמו יישוב הארץ, שירות בצה"ל, קליטת עלייה, פיתוח הכלכלה, חיזוק הערכים המשותפים וכיוצא בזה. על ידי הקשר המתחייב מכך, בצבא, באקדמיה, בכלכלה וכו´, נפתחת גם האפשרות להחזרתם של אחינו החילונים בתשובה, וכן נפתחת האפשרות שהדתיים ילמדו את הצדדים הטובים שבציבור החילוני. זוהי אחדות אמיתית, שמבוססת על הייעודים האמיתיים של עם ישראל. אבל לחיי החברה היום-יומיים צריכים לבחור את החברה שמסגרותיה מתוקנות יותר לפי המסורת היהודית".
יש לציין כי בעיתונות החרדית הרואה בדרך ההיבדלות מהחברה החילונית את דרכה הוקדש חלק נרחב השבוע לרש"ר הירש, שם צוטט בשם ר' אלחנן וסרמן, "טוב עשה הרב הירש זצ"ל בהבדלו מהחופשים, ובזה הציל את שארית הפליטה ממדינתנו", אך עם זאת, את שיטתו להוספת לימודי חול על הקודש מתרצים כדרך של "דיעבד" עבור יהודים שהיו מתרחקים כליל מיהדותם אלמלא האלטרנטיבה שהציע להם, וכך נכתב: "יתכן ואם הרש"ר הירש היה שרוי באותם תנאים ומצבים כמו הגדולים במזרח אירופה, היה נרתע בדיוק כמוהם... מלהעמיד בית ספר מתחרה לחינוך התורני" הרש"ר הירש נפטר בכ"ז טבת תרמ"ט.