בפורום המשפטי למען א"י תובעים מהיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לקבוע נהלים והנחיות לטיפול בקטינים הנעצרים בחשד לעבירות על רקע פוליטי והמסרבים להזדהות ולשתף פעולה עם השלטונות מטעמים אידיאולוגיים-פוליטיים.
הפניה באה בעקבות 7 הקטינות אשר נעצרו במאחז "גבעת האור" הסמוך לבית אל והוחזקו במעצר במשך כחודש מחמת סירובן להזדהות ולהכיר בסמכותו של בית המשפט.
עו"ד יצחק בם כותב למזוז כי עולה חשש, שמא מדינת ישראל עשתה שימוש בהליכי מעצר נגד שבע הבנות לא כדי להבטיח את התייצבותן למשפט, אלא במגמה לשבור את רוחן, "לחנכן" לערכים של דמוקרטיה ושמירת החוק ולאלצן להכיר בסמכות בית המשפט, בו אין הן מכירות מתוך עמדתן הדתית.
"אין אלו מטרות לגיטימיות של הליך המעצר, וקשה להשתחרר מן הרושם כי הן השתרבבו בשיקולי התביעה בבקשות המעצר החוזרות ונשנות בעניינן של הנערות, מכיוון שקשה להבין כיצד הפך המעצר – אמצעי הביניים - לחמור יותר מכל עונש צפוי, מבלי להחשיד את התביעה בשיקולים זרים ופסולים".
בפורום המשפטי אומרים כי פרשת מעצר שבע הילדות, שהמבוגרת בהן הנה בת 15, הביאה את הטיפול המערכתי לשיא מחפיר במקרים שבהם עצורים על רקע אידיאולוגי פוליטי נשארו מאחורי סורג ובריח זמן ארוך הרבה יותר מתקופת המאסר שהייתה נגזרת עליהם לו הורשעו במעשים המיוחסים להם. זהו אות קלון למערכת המשפט, המחזיקה ילדות בבתי סוהר, בניסיונה להגן על כבודה ולגרום להן להכיר בסמכותה ולפעול לפי כלליה. האחריות לחרפה זו רובצת על כתפיו של מי שעומד בראש מערכת אכיפת החוק.
המקרה האחרון של שבע הבנות בגילאי 13-15 שהיו עצורות משך כחודש בחשד להשגת גבול ושהייה בשטח צבאי סגור הנו קשה וחמור במיוחד. העבירות בהן הוחשדו הקטינות הנן עבירות קלות ולא ברור האם נתקיימו כלל. זאת מכיוון, שקשה לדמיין כיצד ניתן להשיג גבול "על מנת להרגיז" בשטח פתוח הנגיש לציבור ויתכן אף בלא ידיעתם של הבעלים הנטענים של השטח (ובלא הוכחה שהשטח הוא אכן שטח פרטי).
לעניין שהייה בשטח צבאי סגור – בתי המשפט קבעו לא פעם כי הכרזה על שטח צבאי סגור אינה בגדר "הוראה חוקית" כמשמעותה בסעיף 287 לחוק העונשין, ולכן ניתן להרחיק את השוהה בשטח צבאי סגור בכוח מן השטח, אך אי אפשר להרשיעו בעבירה.
כמו כן, לפי המידע שהגיע לפורום במהלך מעצרן הוחזקו הנערות בתנאים קשים. בין היתר בתקופה הראשונה למעצרן נמנעה מהן האפשרות ליצור קשר טלפוני עם קרוביהן וכן נמנעו ביקורי קרוביהן במקום מעצרן בשלושת השבועות הראשונים למעצר.
בם טוען כי מעצר הוא אמצעי ביניים, הנועד להבטיח את התייצבותו של הנאשם להמשך החקירה ולמשפט, למנוע שיבוש הליכים ולהגן על הציבור מפני חשודים ונאשמים מסוכנים בתקופה בה מתנהל משפטם. המעצר אינו עונש, ואינו מקדמה על חשבון העונש. לא ברור כיצד אמצעי ביניים שנועד להבטיח את מיצוי הדין יכול להיות חמור מן הדין בכבודו ובעצמו.
חרפה זו מחייבת הסקת מסקנות מערכתיות והיערכות מתאימה לטיפול במקרים דומים, באופן שאכיפת החוק לא תהפוך למסע צלב ל-"חינוכם מחדש" של הקטינים המסרבים להכיר בסמכות בתי המשפט, כיוון שלא זו מטרתו של המעצר ולא זו מטרתו של המשפט פלילי.
התרחבות התופעה של אי-הזדהות וכפירה בסמכות בית המשפט נושאת משמעות ציבורית החורגת מגדרו של עניין ספציפי זה או אחר, ומחייבת גיבוש התייחסות מערכתית אליה. לכן, קיימים שיקולים כבדי משקל, המחייבים לגבש מדיניות אחידה וברורה בנושא, שתתחשב בכך שחירות האדם אינה רק אינטרס פרטי, אלא גם אינטרס ציבורי, שתהיה מדתית ותעלה בקנה אחד עם חובותיהן של הרשויות בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ועם התחייבויותיה של ישראל לפי המשפט הבינלאומי.