בית הדין לענייני מים, דחה עתירת משפחות הבדואים בנגב מכפרים בלתי מוכרים שדרשו לחברם למים לצרכי שתייה. הרכב השופטים קבע כי החלטת נציב המים שלא להעתר לבקשות העותרים לחיבורם למים- סבירה, לא נפל בה פגם ואין להתערב בה.
משפחות הבדואים טענו כי אי חיבורם למים הוא חמור מבחינה בריאותית ותברואתית וגורם לרמת חיים ירודה, להוצאות ולטרחה רבה הנגרמים בשל הצורך בהשגת מים לצרכיהם הבסיסיים. "מחסור ומצוקת המים הינם גורמים להתייבשות, לזיהומים ולקשיים בשמירה על היגיינה אישית וניקיון כלי האוכל והדבר עלול לגרום להתפרצות מחלות". לטענתם, התעלמות המשיבים משיקולים אלה ואי אספקת המים "עולה כדי הפרה של חובותיה הבסיסיות של הרשות כלפי אזרחיה ובראשן החובה להבטיח את הזכות לחיים ולבריאות", טענו.
עוד הם טענו כי מדובר בהפרת זכויות חוקתיות "ופגיעה בעקרונות כבוד האדם והשוויון וכן בהפרה של התחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל. לטענת העוררים מדובר בהחלטות שאינן עומדות במבחן החוקתיות ובדרישות החוק וככאלה הן בטלות".
המדינה טענה כי כי באזור הנגב מתגוררים למעלה מחמישים אלף בדואים במקומות בהם הם בחרו להקים את ביתם מבלי שקדם לכך תכנון מצד משרד ממשלתי כלשהו. "מדובר בבניה בלתי חוקית ללא הכנת תוכניות כמתחייב מחוק התכנון והבניה וללא בקשת וקבלת היתרי בניה מטעם רשויות התכנון המוסמכות וכי הספקת המים לתושבים אלו חייבת להיות נגזרת מביצוע המדיניות התכנונית והחוקית שקבעה הממשלה".
אב"ד השופט רון שפירא קבע כי מאחורי המסווה של סוגיית חיבור המים עומדת לדיון סוגית הסדרת ההתיישבות הבדואית במרחבי הנגב, וכי אין זה מסמכותו של מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב ואין זה מסמכותו של בית דין זה, או מתפקידו, להיות מתווה מדיניות לעניין ההתיישבות. "חיבור מים הינו הליך נלווה ומשלים להליך מורכב של הקמת ישובים, הליך אשר צריך להיות מוסדר במסגרת החלטות של גורמי ממשל שונים, לרבות ועדות לתכנון ובניה וגורמי תכנון במשרד הפנים", כתב.
"סוגיית המים היא חלק מסוגיה של כל מערך ההתיישבות הבדואית בנגב. על כן, בעיית החיבור למים הינה בעיה משנית שנובעת מהנושא העיקרי והוא התיישבות הבדואים בנגב במבנים שהוקמו ללא אישורי בניה. לאור זאת, יש לדון בבעיה במלואה בפורום שיוכל לדון במכלול הבעיות הנובעות מהתיישבות הבדואים בנגב ולא במסגרת דיון בבית הדין למים הדן בהחלטות הנציב לעניין חיבור ואספקת מים בלבד, בלא סמכות לדון במכלול הנושאים הקשורים לעצם הקמת מבנה או ישוב ללא היתר", כתב.
עוד ציין השופט שפירא כי ככל זכות יסוד, הזכות למים איננה זכות מוחלטת. היא צומחת ממציאות חיים המחייבת איזון בין זכויות אדם ואינטרסים אחרים בעלי משקל רב – בין של פרטים אחרים ובין של הציבור. העוררים, בעצם הקמתם של המבנים והישובים הבלתי מוכרים בנגב, ישובים הנבנים ללא היתרי בניה כחוק, משמיטים את הקרקע תחת טענתם. לא ניתן לבנות ללא היתר ובניגוד לחוק ולבקש כי בדרך של חיבור מים תינתן, בפועל, לגליזציה לבניה בלתי חוקית. על כן, לא ניתן להיעתר לכל בקשותיהם מבלי להתחשב באינטרס הציבורי של שמירה על החוק לרבות על המערך התכנוני של הרשויות.
עוד הבהיר השופט כי קיימים פתרונות אכלוס חוקיים המוצעים לעוררים ואלו בוחרים שלא לעשות בהם שימוש אלא לבנות שלא כחוק ולקבוע עובדות בשטח בעצם הקמת התיישבויות נוספות בלתי חוקיות בנגב. בנסיבות אלו לא ניתן להיעתר לבקשותיהם ככלל, הכל תוך התייחסות למצוקות נקודתיות לפי הצורך ותוך שמירה על האינטרס הציבורי של קיום החוק.
השופט שפירא הוסיף כי המנהלה לקידום הבדואים בנגב פועלת לשם הקמתם של מרכזי מים על מנת לענות על צרכי האוכלוסייה הבדואית. עם זאת, המענה שניתן לתת הינו מוגבל ולא ניתן להקים מרכזי מים בכל נקודת התיישבות בשטחים הנרחבים של הנגב.