מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מפרסם בדו"ח השנתי שלו את ניתוח הקצאת המשאבים לחינוך בשנה האחרונה. מהממצאים עולה, כי רמת ההשקעה הממשלתית בחינוך נמוכה מזו של מדינות ה-OECD.
בראש מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, מכון עצמאי הממומן על-ידי ארגון הג'וינט העולמי, עומד פרופ' יעקב קופ ולצידו אנשי אקדמיה ומחקר. פרופ' חיים אדלר הוא ראש תחום החינוך במרכז.
על בסיס ניתוח השינויים התקציביים שחלו לאחרונה והפגיעה במדיניות של העדפה מתקנת, פרופ' יעקב קופ, מנהל מרכז טאוב וחוקרי המרכז בתחום החינוך קוראים לממשלה להפנות משאבים ותקציבים לחינוך ולצמצום פערים בין התלמידים.
מהדו"ח עולה כי השינויים בהרכב הגיל של קבוצות האוכלוסייה השונות בישראל, ובמיוחד הבדלים בשיעור הילדים בתוך כל אחת מהן משתקפים במערכת החינוך, שבהרכב תלמידיה חלים שינויים מהירים. השינוי מתבטא בעליית שיעורם של התלמידים הערבים בכל רמות החינוך, לכדי 27 אחוז מתלמידי החינוך היסודי וחטיבות הביניים ב-2007.
במקביל לכך, מתרחש במגזר היהודי תהליך של "התחרדות", שקצבו הואט אולי בעשור האחרון – שיעורם של הלומדים במסגרות החרדיות מגיע לכדי כרבע מהחינוך היסודי וחמישית מהחטיבות העליונות ב-2007.
ציבור המורים מתבגר ושיעור המורים המבוגרים עולה עם העלייה בשלבי החינוך, כך שבחטיבה העליונה 38 אחוז מכלל המורים הם מעל גיל 50. תהליך זה איטי יותר במגזר הערבי, שההתרחבות המהירה שלו בשנים האחרונות הייתה מלווה בקליטה רבה יותר של מורים צעירים, במיוחד בחינוך הקדם יסודי והעל-יסודי.
מהדו"ח עולה עוד כי נרשמת עלייה משמעותית בשיעור האקדמאים בקרב המורים, הן במגזר היהודי והן במגזר הערבי. העלייה בשיעור האקדמאים בקרב המורים מצביעה על הישג חשוב של מערכת החינוך. במיוחד ראויה לציון הירידה הדרסטית במספר המורים הבלתי מוסמכים במגזר הערבי, וכן העובדה ששיעור המורים האקדמאים במגזר הערבי משתווה לזה במגזר היהודי – שיעורם מגיע ל-70 אחוז בחינוך היסודי ול-85 אחוז ומעלה בחינוך העל-יסודי בשני המגזרים.
בעשור האחרון נרשמת ירידה רציפה – שהואטה בשנתיים האחרונות – בהוצאה הממשלתית לתלמיד. עיקר הירידה, המגיעה לכמעט 20 אחוז, נרשם בחינוך העל-יסודי.
השוואת ההשקעה הממשלתית בחינוך בין ישראל למדינות OECD מגלה פערים שרק העמיקו והתרחבו בעשור האחרון. ההשקעה בתלמיד בישראל נמוכה מהממוצע בארצות OECD בכל רמות החינוך, ובכולן, למעט בחינוך היסודי, המצב הורע בשנות האלפיים לעומת אמצע שנות התשעים. קצב הגידול בהוצאה לחינוך לתלמיד בעשור האחרון בארצות OECD מגיע ל-38 אחוז לעומת 5 אחוזים בלבד בישראל.
ההשקעה הכוללת לתלמיד במערכת החינוך בארצות OECD עומדת על 81,485 דולר (33,768 ביסודי ו-47,717 בעל-יסודי), בעוד שבישראל המספרים המקבילים הם 67,548 (31,152 ביסודי, ו-36,396 בעל-יסודי). ישראל משקיעה לפיכך רק 92 אחוז בחינוך היסודי ו 76 אחוז בעל-יסודי לעומת השקעתן הממוצעת של מדינות OECD. חוקרי מרכז טאוב מצביעים על קיומו של מתאם בין ההשקעה היורדת בחינוך לנתונים על הישגיה הבלתי מספקים של ישראל במבחנים הבינלאומיים למיניהם. מבחנים אלה נערכים ברובם דווקא בקבוצות הגיל בהן ההשקעה בישראל יורדת.
חוקרי מרכז טאוב סבורים, כי כדי לשלב את ישראל במדינות המובילות בתחום החינוך, נדרשת תוספת לתקציב. "הטענות על 'הגברת היעילות' כמקור מרכזי לשיפור במערכת החינוך, אינן מבוססות. ההוצאה למינהל במשרד החינוך הינה 3 אחוזים בלבד מתקציב המשרד. גם הצעות לקיצוץ בתחום הפיקוח עלולות להיות בעלות השפעה שלילית למערכת חינוך, הכוללת כ-4,000 מוסדות חינוך. פיקוח יעיל מהמרכז הינו תנאי הכרחי לביזור מוצלח".
"תקציב משרד החינוך אינו משקף תשומת לב נאותה להיבט של קידום אוכלוסיות חלשות וצמצום פערים, והוא מופיע רק במקום השמיני ביעדי המשרד. יתירה מזאת מאז 1995 חלקו של התקציב המיועד לקידום אוכלוסיות חלשות מכלל תקציב המשרד ירד מ-10.1 אחוז ל.-9 אחוזים בלבד", אומרים חוקרי המשרד.