יבגנייה קרבצ'יק, העיתונאית, זוכת הפרס לביקורת התקשורת של "זכות הציבור לדעת" לשנה זו סבורה שעל עיתונאים לסקר את מצוקת אנשי שדרות מהעיר עצמה ולא דרך טלפון וראיונות מרחוק. "מי שלא היה בנעליים של אדם שחי 24 שעות בפחד אימים לא מבין מהי ההרגשה. כדי להבין את זה עיתונאי צריך להיות שם".
בראיון ליומן ערוץ 7 קובעת קרבצ'יק כי כשאין נפגעים בנפש הטרגדיה הגדולה שאותה חווים תושבי העיר מסתכמת שורה קצרה בעיתון. לדבריה התחושה מזכירה לה את ימי המלחמה האחרונה בלבנון, אז סיקרה את האירועים מהשטח, וחשה את האדמה רועדת כשמטח קטיושות הכה בצפון "אתה רואה את האנשים מפוחדים, את המקלטים את הפחד", ואילו כששבה לעירה בת ים מצאה את האוכלוסיה רובצת במסעדות מול הים "כאילו לא זזו משם מאתמול".
"צר לי לומר את זה אבל יש לנו היום שתי מדינות. מדינת תל אביב שלא אכפת לה שום דבר חוץ מהבורסה ובמדינה השנייה שאר מדינת ישראל. לא מדובר רק בשדרות, אלא בארבעים ישובים שבהם חיים בני אדם נושמים", אומרת קרבצ'יק המספרת על ביקור באחד הקיבוצים שם הבתים אינם ממוגנים כלל ו"ילדים קטנים לא יוצאים החוצה לשחק כי הם פוחדים. הם משחקים בחדר בפנים. זה מראה סוריאליסטי שקשה להאמין בו. אבל כלי התקשורת מציינים שבהפגנה נעצרו חמישה מפגינים. חמישה משדרות, חמישה מהמדינה האחרת נעצרו. מה צריכים לעשות אותם אנשים שהחיים שלהם נהרסו?".
קרבצ'יק מספרת על החיים בנתיב העשרה שהוקם עבור מגורשי סיני, ישוב שהתושבים הקימו כדי להנות ממעט חיים רגועים ומעבודה בחממות, ועליהם נופלים פצמ"רים. "פצמ"ר נפל ליד מיכלית דלק. העיתונאי שכתב בשורה אחת שנפלו ארבע פצמ"רים היה צריך להסתכל בעיניו המבוהלות של נהג המיכלית שלידו נפלה הפצצה".
"השרים מנהלים שיחות בינם לבין עצמם אם להתאפק או לקיים מבצע, אולי נחכה יום יומיים וישכחו משדרות... הממשלה כולה אתרוג היום".
לעומת סיקורים אלה מספרת קרבצ'יק כי התקשורת הרוסית שונה אולי כיוון שהכתבים עברו חיים אחרים תחת השלטון הרוסי ולמדו שלא להאמין לתעמולה ממשלתית. "כשאני שומעת שביו"ש יש יידוי אבנים וקבוצות מחבלים נערכים למעשי רצח נוספים, אני משווה לדיווחים על השלום שרוצים לעשות עם מדינת רמאללה אחרי שהתייאשו ממדינת עזה, ויודעת כיצד להתייחס לדברים".