פרשתנו שמה דגש על המעיל שאותו לובש הכהן הגדול, שוליו רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני, פעמון זהב ורימון, פעמון זהב ורימון. אומרת התורה "ונשמע קולו בבואו אל הקודש", לא רק קול הרימונים נשמע אלא גם קולו של הכהן הגדול עצמו.



מפרש הרשב"ם על פסוק זה שכאשר בא הכהן הגדול אל הקודש אסור שיימצא איש באוהל מועד, לפיכך שמו פעמונים שיהיו נוקשים ויוכלו השומעים להתרחק.



מכאן ניתן ללמוד כלל שמנהיג שרוצה שישמעו לו צריך להשמיע את דבריו, ולעיתים גם בהרמת קול. לא תמיד וותרנות וקול רך הן תכונות טובות עבור מנהיג. כאשר מנהיג מצווה ונוטל מנהיגות קולו צריך להישמע.



גם תלמיד חכם, כך אומרים חז"ל, צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית מגאווה. כך משה רבינו שלעיני ישראל היה צריך להראות מנהיגותו ועוזו.



כך דרכן של הבריות שנוהגים דרך ארץ בעשיר ולכן כשקהילה הייתה ממנה עליה רב, הייתה מעשירה ומפארת אותו. היו בוחנים את קולו אם ערב הוא ואם יוכל לדרוש דרשות. כל השאר היה נחשב מדרגה שנייה.



ולסיום, סיפור קצר: ר' חיים מבריסק ראה פעם אדם מתפלל בקולי קולות. אמר לו: התורה ציוותה לשים פעמונים כדי שיישמע קולו. אם הכהנים היו מתפללים בקולי קולות כמוך לא היה צריך פעמונים.