שרת החינוך, יולי תמיר, הודיעה היום, כי הזוכה בפרס ישראל בתחום הציור לשנת תשס"ח הוא האמן פרופ' פנחס כהן גן. "האמן פרופ' פנחס כהן גן נמנה כבר מתחילת דרכו כאחד מפורצי הדרך של האמנות הישראלית הצעירה בתחילת שנות השבעים. בתקופה זו העיסוק בשאלות מוסר וחברה, זהות פרטית וקולקטיבית, היו לחלק בלתי נפרד מעיסוקה של האמנות המושגית הישראלית הצעירה.
לכל אורך דרכו היה כהן גן אמן טוטאלי שלא הפריד בין חייו האישיים ליצירתו", נכתב.
במשך שנים הקדיש רבות להוראת אמנות החל בשנותיה הראשונות של האקדמיה בצלאל, וייצג את ישראל בתערוכות בינלאומיות חשובות. בכל תחומי עבודתו, האמנות המושגית, המחקר העיוני, הפיסול והציור, גילה כהן גן ראייה מקורית וייחודית שהקדימה את זמנה. יצירתו עוסקת באורח מעמיק בשאלות הליבה של התרבות הישראלית תוך שהוא מעניק להן מימד של מעורבות אישית ורגשית.
על כל אלה מצאה ועדת השופטים את האמן פרופ' פנחס כהן גן ראוי לפרס ישראל בתחום הציור לשנת תשס"ח-2008."
עוד נכתב: מתן פרס ישראל לפנחס כהן גן עשוי להיות החזר חוב תרבותי לאחד מבכירי האמנים שהשפיעו שפע על חיי התרבות בישראל, והעתירו עליהם מושג, צורה, צבע, חוויה וזוהר.
פעילותו המבורכת של כהן גן נמשכת מזה כארבעה עשורים, במהלכם למד באקדמיות בישראל, לונדון וניו-יורק, הציג עשרות תערוכות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם ולימד דורות של תלמידים. כמורה נערץ שהוכר ברבות הימים כפרופסור בבצלאל לא היה עוד כמוהו לעשות את מלאכת ההוראה מלאכת קודש: הוא טיפח ועיצב את תלמידיו מתוך מסירות ורגישות נדירים שנגזרו מתפיסתו האתית ומעמדותיו החברתיות והאסתטיות ומעל לכל מתוך האמפטיה והחמלה שחש כלפי אלו שבחרו למסור נפשם לחיי אמנות.
פנחס כהן גן נולד בשנת 1942 במקנס שבמרוקו ועלה לישראל עם משפחתו בשנת 1949. הוא גדל בקריית ביאליק, התגייס לנח"ל, התנסה בחיי קיבוץ, התגורר בירושלים, למד בבצלאל, נפצע בפיגוע בשוק מחנה יהודה בשנת 1968, ונדד לקצווי-תבל על מנת לגבש את זהותו ואת יחסו למושג מקום, אזרחות, מולדת ותרבות. חייו הם חיי נזיר דת העובד את האמנות, מתבצר בה באמונה תמימה, וחי בבדידות שכמו נגזרה מן המיתוס של האמן כאאוטסיידר דחוי.
בתחילת שנות השבעים, באמצעות סדרת פעילויות מושגיות וסימבוליות, כהן גן מיקם את עצמו בחוד החנית של העשייה האמנותית בארץ ובחו"ל. הפרוייקטים שביצע במרחבים הגיאוגראפיים של הארץ והעולם הוכרו זה מכבר כקלאסיקה. הזכור מכולם הוא פרוייקט ים המלח במסגרתו הוא שתל שרוול ארוך מניילון שהזרים מים מתוקים ובתוכם דגים חיים ממעיין ליד עין פשחה אל תוך ים המלח. ככל הפרוייקטים שלו גם אקט זה היה פוליטי במהותו, והוא נועד לייצג את מצבו הקיומי של האזרח בן התרבות המזרחית-ערבית כ"אזרח יחסי" בסביבה הזרה של המולדת החדשה.
לאורך השנים לא חדל להעמיק את עיונו בהיסטוריה של האמנות, התרבות והמדעים מתוך ניסיון הרואי כמו-רנסאנסי למצוא שפת-על אמנותית וטהורה שתאחד את כל תחומי הידע האנושי. אינסוף תחבירים המעמתים בין דמות, צורה ונוסחה לוו בפרסומים, בקטלוגים ובספרים תיאורטיים, ומאות הסדרות שיצר מיפו את התקדמותו המחקרית ואת התפתחותה של שפתו האסתטית הייחודית. מעט אמנים זכו להתקבלות כה קונצנזואלית כפי שהוא זכה.
כהן גן תרם לתרבות הישראלית מילון דימויים מקורי שאחדים מערכיו הפכו זה מכבר לסמלים שנוכסו בדעת ובבלי דעת על ידי ממשיכיו: למשל דמות האדם המעוצבת כסכימה של כל-אדם באשר הוא רודף ורדוף, שרוט, חולה ומקורבן; וכן הראש המונומנטי נטול הגוף המייצג קיטוע ופליטות כמו גם את הנתק של הרוח מהחומר ומהבית.
עיסוקו הממושך בשאלות זהות והזדהות העמיק את זיקתו אל התרבות היהודית ואיתה אל כל מה שנולד מן המזרח כטבורו של העולם העתיק, ערש התרבות. בשנים האחרונות, הולכת ונוטה הדיאלקטיקה הקבועה אצלו שבין מזרח ומערב יותר ויותר אל קוטב המזרח, במובן גיאוגראפי ותרבותי גורף. כהן גן מאמין כי המזרח שוב חוזר למלא תפקיד מפתח בתרבות העולמית וכי גם לישראל יהא חלק ונחלה בזריחה מחודשת זו.
מסירותו המוחלטת של פנחס כהן גן לאמנות כדרך חיים ומורכבותה העשירה של יצירתו הם שהפכו כמעט כל צופה ביצירותיו למחוייב לו, כלומר, לאמן הדגול אשר הינו. מבחינה זו ראוי לדעתי להעניק את פרס ישראל לפנחס כהן גן – אחת ההשראות הגדולות ששגשגו כאן במדינתנו.