פסולת הבניין הינה אחת מן הבעיות הסביבתיות הקשות בישראל. כיום, רק אחוזים בודדים מפסולת הבניין, המיוצרת בארץ, מובאים לאתרי פסולת מוסדרים. שאר פסולת הבניין מושלכת באופן פיראטי בשטחים פתוחים ובצידי הדרך. ההשלכות הסביבתיות והבריאותיות הנגרמות כתוצאה מהשלכה וטיפול לא מוסדר בפסולת זו הנן חמורות ביותר. כך קובע דו"ח סיכום מפגעי פסולת בנין גדולים לשנת 2007. של המשרד להגנת הסביבה.
עוד קובע הדו"ח כי עשרות אתרים בשטחי הרשויות המקומיות ברחבי הארץ מהווים סכנה לאגן ההיקוות של הכנרת ולאקוויפרים ראשיים. בין המקומות המוזכרים בדו"ח כרשויות מזהמות נמצא את העיר צפת, קריית שמונה, אלעד וירושלים.
האחריות להסדרת הטיפול בפסולת הבנייה אינה שונה במהותה מהסדרת הטיפול בפסולת מעורבת, אחריות זו נגזרת כמקשה אחת ממספר חוקי מדינה ותקנות הנובעות מכך.
על הרשות המקומית, באמצעות ועדת התכנון, מוטלת חובת הפיקוח והבקרה, מכוח תקנות חוק התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), התש"ל- 1970 ומכוח חוקי עזר עירוניים במידה וקיימים.
מתוקף פקודת העיריות (נוסח חדש) הרשויות המקומיות חייבות לטפל במפגעים סביבתיים בתחומם ובכלל זה במפגעי פסולת. כמו כן מוטלת על הרשות המקומית חובת הכרזה על אתר מוסדר בתחומה מכוח חוק שמירת הניקיון 1984.
מנתונים הקיימים במשרד להגנת הסביבה עולה שפסולת זו מושלכת בצורה בלתי חוקית ופראית בשטחים הפתוחים בתחומי הרשויות המקומיות השונות. השלכה בלתי חוקית זו יוצרת מפגעים סביבתיים חמורים כגון: פגיעה במקורות מים עיליים ותת קרקעיים, זיהום קרקע, ירידת ערך הקרקע, מפגע חזותי קשה, מקרין עזובה, היווצרות שריפות וזיהום אוויר, פגיעה בשטחים הפתוחים, מוקד משיכה למזיקים ופגיעה קשה באיכות החיים של תושבי הרשויות המקומיות וביכולת הפיתוח העתידית של הרשות המקומית.