המשכן הוא המפעל הגדול של עם ישראל במדבר. כל העדה שותפה במפעל הזה: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם... ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר..." – כך נפתחת פרשתנו.
המשכן הוא המרכז של חיי העם, הן בתהליך בנייתו והן לאחר הקמתו. בפרשיות המשכן מלמדת אותנו התורה עיקרון יסודי בהקמת מפעל, עיקרון שעונה על השאלה: איך מגייסים את כל העם לביצוע פרויקט כל כך גדול, שדורש שותפות ונתינה של כל העם?
הרב שמשון רפאל הירש (שהשנה ימלאו בדיוק מאתים שנה להולדתו ומאה עשרים שנה לפטירתו) מפנה את תשומת ליבנו לכך ששתי הפרשות הראשונות של המשכן הן: 'תרומה' ואחר כך 'תצוה'. פרשת 'תרומה', כשמה, עוסקת בהתנדבות של העם, בהתגייסות שאיננה נובעת מצו או מפקודה אלא מתוך רצון פנימי, אהבה והזדהות: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי" (שמות כ"ה ב'). לעומת זאת, פרשת 'תצוה' שאחריה כולה מצוות ופקודות: "ואתה תצווה את בני ישראל..." (שמות כ"ז, כ').
אותו מבנה מופיע גם בפרשיות שלנו, שמדווחות על ביצוע העבודה של הקמת המשכן. פרשת 'ויקהל' מדגישה את ההתנדבות והתרומה הרצונית: "קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה'..." (שמות ל"ה, ה'). לעומתה פרשת 'פקודי', שמסיימת את מעשה המשכן, כולה צווים ופקודות: "אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פוקד על פי משה" (שם ל"ח, כ"א): וכן בסיום הפרשה: "ככל אשר ציוה ה' את משה כן עשו בני ישראל... וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציוה ה', כן עשו" (שם ל"ט מ"ב-מ"ג).
המשמעות של המבנה הזה, שחוזר פעמיים (הן בפרשות תרומה-תצוה, והן בפרשות ויקהל-פקודי) – כל מפעל צריך להתבסס על ההתנדבות, על רצון פנימי, על עשייה מתוך הזדהות. שום מפעל רציני, בר קיימא לא יכול להתבסס על כפייה ועל ציות בלבד. אבל מצד שני, האהבה והרצון הטוב לא מספיקים. הם רק הבסיס.
על הבסיס הזה צריכה להתקבל ההדרכה האלוקית המדויקת, המצווה, הפקודה. המצווה מכניסה סדר במפעל ובונה אותו כך שימלא את התפקיד שנועד לו בבריאה.
הרב הירש מדגיש שרק השילוב של שני היסודות האלה ובסדר הזה הוא המפתח להצלחת המפעל האנושי – קודם אהבה ואחר כך יראה. קודם "כל איש אשר ידבנו ליבו", ומתוך זה "כאשר ציווה ה' את בני ישראל כן עשו".
גם בחינוך זה המפתח להצלחה – קודם למשוך את ליבו של הילד, של התלמיד. לעורר אותו לאהוב את הלימוד ואת המורה המלמד. מתוך האהבה הזו יהיה התלמיד מוכן לבצע כל הוראה וכל דרישה של המורה. קודם "ואהבת את ה' אלוקיך" ורק אחר כך (פרשה שנייה) "והיה אם שמוע תשמעו את מצוותי".
המשכן הוא המרכז של חיי העם, הן בתהליך בנייתו והן לאחר הקמתו. בפרשיות המשכן מלמדת אותנו התורה עיקרון יסודי בהקמת מפעל, עיקרון שעונה על השאלה: איך מגייסים את כל העם לביצוע פרויקט כל כך גדול, שדורש שותפות ונתינה של כל העם?
הרב שמשון רפאל הירש (שהשנה ימלאו בדיוק מאתים שנה להולדתו ומאה עשרים שנה לפטירתו) מפנה את תשומת ליבנו לכך ששתי הפרשות הראשונות של המשכן הן: 'תרומה' ואחר כך 'תצוה'. פרשת 'תרומה', כשמה, עוסקת בהתנדבות של העם, בהתגייסות שאיננה נובעת מצו או מפקודה אלא מתוך רצון פנימי, אהבה והזדהות: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי" (שמות כ"ה ב'). לעומת זאת, פרשת 'תצוה' שאחריה כולה מצוות ופקודות: "ואתה תצווה את בני ישראל..." (שמות כ"ז, כ').
אותו מבנה מופיע גם בפרשיות שלנו, שמדווחות על ביצוע העבודה של הקמת המשכן. פרשת 'ויקהל' מדגישה את ההתנדבות והתרומה הרצונית: "קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה'..." (שמות ל"ה, ה'). לעומתה פרשת 'פקודי', שמסיימת את מעשה המשכן, כולה צווים ופקודות: "אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פוקד על פי משה" (שם ל"ח, כ"א): וכן בסיום הפרשה: "ככל אשר ציוה ה' את משה כן עשו בני ישראל... וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציוה ה', כן עשו" (שם ל"ט מ"ב-מ"ג).
המשמעות של המבנה הזה, שחוזר פעמיים (הן בפרשות תרומה-תצוה, והן בפרשות ויקהל-פקודי) – כל מפעל צריך להתבסס על ההתנדבות, על רצון פנימי, על עשייה מתוך הזדהות. שום מפעל רציני, בר קיימא לא יכול להתבסס על כפייה ועל ציות בלבד. אבל מצד שני, האהבה והרצון הטוב לא מספיקים. הם רק הבסיס.
על הבסיס הזה צריכה להתקבל ההדרכה האלוקית המדויקת, המצווה, הפקודה. המצווה מכניסה סדר במפעל ובונה אותו כך שימלא את התפקיד שנועד לו בבריאה.
הרב הירש מדגיש שרק השילוב של שני היסודות האלה ובסדר הזה הוא המפתח להצלחת המפעל האנושי – קודם אהבה ואחר כך יראה. קודם "כל איש אשר ידבנו ליבו", ומתוך זה "כאשר ציווה ה' את בני ישראל כן עשו".
גם בחינוך זה המפתח להצלחה – קודם למשוך את ליבו של הילד, של התלמיד. לעורר אותו לאהוב את הלימוד ואת המורה המלמד. מתוך האהבה הזו יהיה התלמיד מוכן לבצע כל הוראה וכל דרישה של המורה. קודם "ואהבת את ה' אלוקיך" ורק אחר כך (פרשה שנייה) "והיה אם שמוע תשמעו את מצוותי".