סוגיית הוצאתו של רב ירמיה מבית המדרש, סייעה לבית המשפט לפסוק כי יש להעלות את "שולי הביטחון" לבדיקת המכשיר למדידת שכרות בנהיגה. במוקד הדיון עמד מכשיר ה"ינשוף" של משטרת ישראל הבודק את כמות האלכוהול בגוף על ידי בדיקת נשיפה ונותן תוצאות במקרוגרם - מיליונית הגרם) אלכוהול לליטר אחד אויר נשוף, על פי תקנות התעבורה, במקרה ותוצאת מדידת הנשיפה היא מעל 240 מקרוגרם, חזקה שהנבדק שיכור.
אך היות ומשתדלים לנהוג בסטיית תקן לטובת האזרח הנאשם, יש צורך ב"שולי ביטחון", המשטרה נוהגת להאשים בשכרות רק כאשר תוצאות המדידה היו 255 מקרוגרם ומעלה (וזאת כדי לנטרל 'סטיות' אפשריות במדידה). לפתחו של בית המשפט הגיעה תביעה בה נבחנה שאלת אמינות מכשיר "הינשוף" בבדיקת שכרות. בה הכריע השופט אברהם טננבוים כי ישנן בעיות במדידה הנוכחית אך עדיין יש להמשיך להשתמש בה, תוך העלאת שולי הביטחון עד ל -300 מקרוגרם (כולל), בשלב זה רק אם המדידה היא מעל 300 מקרוגרם (305 ומעלה), מתקיימת החזקה שהנהג שיכור.
וכך כותב השופט בפסק: "אין חילוקי דעות כי המנהג של שתיית יין איננו מנהג פסול. לא לחינם נקבע בהלכה כי אדם צריך לשמח את בני ביתו ביין (בחג), ולא לחינם קיימות ברכות מיוחדות רק ללחם ולגפן וכבר נאמר: "וְיַיִן, יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹש לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן; וְלֶחֶם, לְבַב-אֱנוֹשׁ יִסְעָד." (תהילים, פרק ק"ד פסוק ט"ו). ככלל, תשבחות ושירי הלל ליין מופיעים במקורותינו לא אחת (כולל גם גנותו, סכנותיו ותקלותיו). ברור לחלוטין כי שתיית יין וצריכת אלכוהול אינם אסורים ואפילו לא שתייה מרובה".
"אולם, אין חולק כי פעולות מסוימות כגון, נהיגה, טיסה וכל פעולה אחרת הדורשת שיקול דעת ושליטה מלאה על התודעה אסורות לחלוטין תחת השפעת אלכוהול. דומנו שאין ספק כי מי שנוהג בגילופין נוטל סיכונים לא ישוערו הן על עצמו והן על אחרים ומהווה סכנה ברורה ומיידית לציבור. וגם על כך אין חילוקי דעות".
מוסיף וכותב השופט טננבוים כי למרות הבעייתיות בכך, הרי אין מנוס מקביעת שיעורים ומידות חד-משמעיות, בבדיקת השכרות, מה שמוביל אותו לפסק כי מחויבים אנו להמשיך ולהשתמש בבדיקה, אך עם זאת להרחיב את "שולי הביטחון" שלה.
"בעיה זו הייתה ידועה במקורותינו לא מהיום אלא מימים ימימה וגם אז היו שלא מצא חן הדבר בעיניהם. כך למשל ידוע סיפורו של ר' ירמיה בעניין שיעורי מציאת גוזל ונפרט. נשאלה השאלה מי שמצא גוזל (של יונה), האם נאמר שמדובר בגוזל בר שנפל במעופו ושל המוצא הוא? או שמא מדובר בגוזל שנפל משובך היונים הקרוב? וצריך להחזיר לבעל השובך? והמשנה קבעה שעור ובלשונה: ניפול [=גוזל רך] הנמצא בתוך חמישים אמה [של שובך קרוב] - הרי הוא של בעל השובך. חוץ מחמישים אמה - הרי הוא של מוצאו".
"אלא שקביעת השיעור לא מצאה חן בעיני רבי ירמיה שהקשה עליה. מה יהיה הדין אם ימצאו גוזל כשרגלו האחת "בתוך התחום" והשנייה "מחוץ לתחום"? גוזל שרגלו אחת חמישים אמה מן השובך, ורגלו השניה מעבר לחמישים אמה? לשיטתו, מן הראוי לבדוק לגוף המקרה בכל עניין ועניין ולא לקבוע שיעורים אחידים. ונעיר רק שעל שאלתו... הוצא מבית המדרש באותו יום".
"התשובה שניתנה לקושייתו טובה ורלוונטית עד היום. כי הוא נענה שזה המצב בכל מקום שיש צורך להשתמש במידות קבועות, לא רק בעניין הגוזל והשובך. "כל מידת חכמים כן: בארבעים סאה טובל [=מקווה שיש בה ארבעים סאה מים כשרה לטבילה], בארבעים חסר קורטוב, אינו יכול לטבול בהן".
"במילים פשוטות, בעולם אידיאלי נוכל להסתדר ללא מידות קבועות, קשיחות, וחד משמעיות. אך כל עוד לא הגענו לחזון אחרית הימים אין מנוס מכך. גם אם ישנם מספר מקרים גבוליים שאולי היינו מעוניינים לא להכיל עליהם את המידה, אין לנו שיקול דעת בכך, ואין ברירה אלא להשתמש במידה שנקבעה בחוק".
אך היות ומשתדלים לנהוג בסטיית תקן לטובת האזרח הנאשם, יש צורך ב"שולי ביטחון", המשטרה נוהגת להאשים בשכרות רק כאשר תוצאות המדידה היו 255 מקרוגרם ומעלה (וזאת כדי לנטרל 'סטיות' אפשריות במדידה). לפתחו של בית המשפט הגיעה תביעה בה נבחנה שאלת אמינות מכשיר "הינשוף" בבדיקת שכרות. בה הכריע השופט אברהם טננבוים כי ישנן בעיות במדידה הנוכחית אך עדיין יש להמשיך להשתמש בה, תוך העלאת שולי הביטחון עד ל -300 מקרוגרם (כולל), בשלב זה רק אם המדידה היא מעל 300 מקרוגרם (305 ומעלה), מתקיימת החזקה שהנהג שיכור.
וכך כותב השופט בפסק: "אין חילוקי דעות כי המנהג של שתיית יין איננו מנהג פסול. לא לחינם נקבע בהלכה כי אדם צריך לשמח את בני ביתו ביין (בחג), ולא לחינם קיימות ברכות מיוחדות רק ללחם ולגפן וכבר נאמר: "וְיַיִן, יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹש לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן; וְלֶחֶם, לְבַב-אֱנוֹשׁ יִסְעָד." (תהילים, פרק ק"ד פסוק ט"ו). ככלל, תשבחות ושירי הלל ליין מופיעים במקורותינו לא אחת (כולל גם גנותו, סכנותיו ותקלותיו). ברור לחלוטין כי שתיית יין וצריכת אלכוהול אינם אסורים ואפילו לא שתייה מרובה".
"אולם, אין חולק כי פעולות מסוימות כגון, נהיגה, טיסה וכל פעולה אחרת הדורשת שיקול דעת ושליטה מלאה על התודעה אסורות לחלוטין תחת השפעת אלכוהול. דומנו שאין ספק כי מי שנוהג בגילופין נוטל סיכונים לא ישוערו הן על עצמו והן על אחרים ומהווה סכנה ברורה ומיידית לציבור. וגם על כך אין חילוקי דעות".
מוסיף וכותב השופט טננבוים כי למרות הבעייתיות בכך, הרי אין מנוס מקביעת שיעורים ומידות חד-משמעיות, בבדיקת השכרות, מה שמוביל אותו לפסק כי מחויבים אנו להמשיך ולהשתמש בבדיקה, אך עם זאת להרחיב את "שולי הביטחון" שלה.
"בעיה זו הייתה ידועה במקורותינו לא מהיום אלא מימים ימימה וגם אז היו שלא מצא חן הדבר בעיניהם. כך למשל ידוע סיפורו של ר' ירמיה בעניין שיעורי מציאת גוזל ונפרט. נשאלה השאלה מי שמצא גוזל (של יונה), האם נאמר שמדובר בגוזל בר שנפל במעופו ושל המוצא הוא? או שמא מדובר בגוזל שנפל משובך היונים הקרוב? וצריך להחזיר לבעל השובך? והמשנה קבעה שעור ובלשונה: ניפול [=גוזל רך] הנמצא בתוך חמישים אמה [של שובך קרוב] - הרי הוא של בעל השובך. חוץ מחמישים אמה - הרי הוא של מוצאו".
"אלא שקביעת השיעור לא מצאה חן בעיני רבי ירמיה שהקשה עליה. מה יהיה הדין אם ימצאו גוזל כשרגלו האחת "בתוך התחום" והשנייה "מחוץ לתחום"? גוזל שרגלו אחת חמישים אמה מן השובך, ורגלו השניה מעבר לחמישים אמה? לשיטתו, מן הראוי לבדוק לגוף המקרה בכל עניין ועניין ולא לקבוע שיעורים אחידים. ונעיר רק שעל שאלתו... הוצא מבית המדרש באותו יום".
"התשובה שניתנה לקושייתו טובה ורלוונטית עד היום. כי הוא נענה שזה המצב בכל מקום שיש צורך להשתמש במידות קבועות, לא רק בעניין הגוזל והשובך. "כל מידת חכמים כן: בארבעים סאה טובל [=מקווה שיש בה ארבעים סאה מים כשרה לטבילה], בארבעים חסר קורטוב, אינו יכול לטבול בהן".
"במילים פשוטות, בעולם אידיאלי נוכל להסתדר ללא מידות קבועות, קשיחות, וחד משמעיות. אך כל עוד לא הגענו לחזון אחרית הימים אין מנוס מכך. גם אם ישנם מספר מקרים גבוליים שאולי היינו מעוניינים לא להכיל עליהם את המידה, אין לנו שיקול דעת בכך, ואין ברירה אלא להשתמש במידה שנקבעה בחוק".