לפני שבועיים, (ביום חמישי 28 בפברואר), פירסם היומון הירדני "אל-דוסתור" תדרוך שנתן אבו-מאזן למערכת העיתון. היומון סיכם את דבריו של עבאס בנושאים שונים ללא ציטוט ישיר. מסתבר כי בחדרי חדרים עמדותיו של אבו-מאזן רחוקות מאוד מתדמית המנהיג ה"מתון" שהוא מציג כלפי הזירה הבינלאומית.
אבו-מאזן ציין אמנם כי "אנו הולכים בדרך ושואפים להגיע לפתרון שישביע את רצוננו לפני סוף שנת 2008, פתרון שישים קץ למאבק ויבטיח שלום במזרח התיכון". אולם הוא הדגיש את התנגדותו "למה שמכונה המדינה היהודית", באומרו כי "כבר דחינו הצעה זו בוועידת אנאפוליס שנערכה בארה"ב בנובמבר שעבר. הועידה כמעט התפוצצה בגלל זה. ביקשו מאיתנו בזמנו שגילוי הדעת שחתם את הועידה יכלול את המדינה היהודית אולם אנו התנגדנו לכך נחרצות".
"יש לי הכבוד להיות זה שירה את הכדור הראשון בשנת 1965", אמר אבו-מאזן. "היה לנו (לפת"ח) הכבוד להנהיג את ההתנגדות. אנו לימדנו את כולם, כולל את חיזבאללה, מהי התנגדות. הם התחנכו במחנות שלנו... בעת הזאת אני מתנגד למאבק המזוין משום שאין ביכולתנו לנהל אותו אך בעתיד ייתכן שהדברים יהיו שונים...".
"ירושלים אינה סוגיה פלשתינית בלבד. זוהי סוגיה ערבית-מוסלמית וכל המדינות הערביות והמוסלמיות צריכות להיות מעודכנות לגמרי לגבי המשא ומתן בעניינה כדי שנגיע לפתרון. אני מקווה שנגיע לפתרון המיוחל בשנת 2008 – הנשיא האמריקאי מעוניין בפיתרון בזמן הקרוב", הוסיף אבו-מאזן.
לדברי אבו-מאזן, "אין פתרון ללא ירושלים ואין טעם לדחות סוגיה זאת. יש לדון בכל שש הסוגיות המרכזיות: ירושלים, הפליטים, ההתנחלויות, הגבולות, הביטחון והמים כמכלול אחד ולא לדחות את הדיון באחת מהן משום שמשמעות הדחייה היא סוף, מוות ואבדון. על כן, אנו מתנגדים לפתרון של מדינה בגבולות זמניים, משום שמשמעות הדבר היא דחיית פתרון הסוגיה ולפיכך, גם מותה של הסוגיה כולה...".
אשר להכרה בישראל, אמר אבו-מאזן: "אני לא דרשתי מתנועת חמאס להכיר בישראל, רק דרשתי שממשלת האחדות הלאומית, שניהלה מגעים עם ישראל, תכיר בה. זה מה שאמרתי לנשיא הסורי, בשאר אל-אסד והוא תמך בי. תנועת חמאס השתתפה בבחירות על בסיס הסכם אוסלו שמכיר בישראל. אני לא הגורם היחיד שדרשתי להכיר בישראל, אדרבא, היוזמה הערבית - שיש עליה קונצנזוס ערבי ומוסלמי – דוגלת בהכרה בישראל אם זו תיסוג מכל השטחים שנכבשו בשנת 1967..."