ר"מ בישל"צ מקונן על תלמידיו שנרצחו

בס"ד השעה 04:15 לפנות בוקר א' דר"ח אדר ב'

ליל ששי לסדר "אלה פקודי המשכן"



בקדושה ובטהרה



בית המדרש שלנו, על ספסליו הארוכים,

שורות שורות, ריקים וניבטים, בדומיה זועקים



בית מדרשי שלי, מאז ימי בחרותי,

ילד רך בישיבה, בחמישית כמו נריה כהן, בגילם אז הייתי,

נער מתבגר בששית כמו יונתן, שגב פניאל או אברהם דוד,

וגם אל השמינית הגעתי כמו יוחאי.



איתם ואותם חוויתי ולא עוד, כעת אך זכרונם

בית המדרש ריק, חסר, עכשיו מועקה של חלל



פניו של שגב ניבטות אלי, רצינות בעיניו,

עיניים שואלות, אינן תוהות אף לא מערערות,

על הדין שנגזר...

התום, הסקרנות, הבירור, העיון והדיקנות בשיעורי ההלכה,

התחלפו להן בשאלה אחת גדולה; למה??



נריה התמים מקמט את מצחו הצעיר,

מרכז לאט את מבטו הבהיר,

מתעמק בסוגיא; הנכונה ההבנה?

...אבל, נריה, אנחנו כעת לא במסכת ראש השנה!

האם אתה מבין באמת מה קרה?



יונתן בעיניו המצועפות והנעימות, ישאל בסבר פנים;

הרב, כבר נגמרו השעורים? או שמא למקום אחר אנו עוברים?

בכתה י'1, לך יונתן, מצפים!

לשקט שלך, לעדינות ולחכמת החיים



אברהם דוד, ישפיל עיניו וריסיו, ובענוותו יאמר;

יש לעיין שוב בדבר!

כבר מאוחר, אברהם דוד,

אבוי, נגזר הדין!





יוחאי הגדול מכולם, ממרומי השמינית על מושבו יחסר,

עבודת ה', ההתלהבות,

הקדושה ובנין האישיות.

יוחאי כנראה ידע,

כי זו תהיה השנה האחרונה!



את עצמו קידש וטיהר כהכנה,

ככהן גדול בבית הטבילה,

ירד וטבל, עלה בסערה

לטבול במקווה ישראל, ה', מושיעו בעת צרה



גם את יהונדב לא נשכח,

את עמידתו בבית המדרש.

בכל שעות היממה,

היה גורס את המשנה



בסוגיות שהיה מברר,

על אף תג וקוץ לא היה מוותר

בוגר במדעו ומיוחד בדרכו,

יעזרנו הא-ל להמשיך מאורו



נותרנו לזוכרם, את מעשיהם ולימודם

למלא את החלל אשר הותירו בלכתם



את דרכם נאמץ ונלמדה

מסירות נפשם על זו התורה

נשתדל להוסיף עוד בקדושה

להביא הגאולה במהרה,

אמן כן יהי רצון



בדמע וכאב על האבדן

והחסר הצורב

עבדיה אחיטוב