ממחקר שפרסמו קבוצת חוקרים במרכז טאוב עולה כי יש צורך לחזק את הדיווּחיות של קופות החולים בישראל, אשר העדרן יש בו כדי לפגוע ביכולתן לשרת נאמנה את הציבור. המחקר מתמקד בהעדר מימוש האחריות על ידי הקופות בעיקר כנובע מאי-קיום חובת הדיווח לציבור ובחוסר נשיאה באחריות כלפיו. המחקר מציע חלופות להסדרת המצב באמצעות שינוי המבנה הניהולי של הקופות, בעיקר בנוגע למינוי מועצות המנהלים שלהן ולתפקודן של מועצות אלה.
המחקר החדש, שהוכן על-ידי פרופ' דב צ'רניחובסקי, ד"ר שלמה מזרחי ועו"ד צבי פרנקל מומחים לכלכלה, מדיניות ציבורית ומשפט, עומד על אופיין הציבורי של הקופות, על אחריותן הציבורית והמשפטית, ועל הצורך בביטוי אלה בתקנוני הקופות ובהתנהלותן.
קופות החולים הן המסגרת המוסדית העיקרית למתן שירותי רפואה מתוקף זכויות התושב לפי חוק ביטוח הבריאות הממלכתי שהוחל ב-1995. בהתאם, הקופות נושאות באחריות על ביצוע כ-80 אחוזים מכלל ההוצאה הציבורית על שירותי רפואה, שהם כ-55 אחוזים מההוצאה הלאומית לבריאות. ארבע הקופות מנהלות, אפוא, יחדיו כ-5 אחוזים מסך התוצר הגולמי בישראל.
למרות משקלן הכבד בחברה ובכלכלה, קובע המחקר, דרכי בחירת מועצות המנהלים שלהן ובחירת המנהלים, וכך גם אופי הבקרה הציבורית עליהן, לוקים בהעדר הליכים מספיקים. למרות שהחוק הרחיב את האחריות של כל קופה כלפי הציבור הרחב, המממן אותן, וכלפי חברי הקופה, אשר בחרו בה מרצונם, אין הקופות ממלאות אחרי כללים של דיווּחיות ונשיאה באחריות לשני הציבורים הללו.
לדעתם של מחברי המחקר, מערכת הפקוח הציבורי על הקופות נותרה במעין שלב מעבר בן עשור ויותר, בין המצב שהיה ערב החוק, למצב המתחייב מן החוק, לפיו מימון הקופות ציבורי ולאזרח חופש בחירה מלא בין הקופות. לטוב ולרע ל"כללית" ול"לאומית" היו לפחות הסתדרויות עובדים ("חברים") מפקחות, אשר לא היו לשתי הקופות האחרות מלכתחילה. באופן חסר היגיון, במובן מסוים, לגבי "כללית" – הקופה הדומיננטית – חוק ביטוח הבריאות והסדרים שבאו אחריו הפחיתו את האחריות הקודמת של הקופה להסתדרות העובדים. וזאת,ללא קביעה מעשית של חלופה.
לדעת החוקרים, הפיקוח הציבורי על הקופות חייב לתת מענה לכשלים פוטנציאליים, הנובעים משליטה של קבוצות עניין בהן. וזאת, באמצעות הגברת הייצוג והפיקוח הציבוריים. החוקרים סבורים, כי בידי הנהלות קופות-החולים ואיגודי העובדים יש כוח רב לעומת החולשה היחסית של הממשלה – המייצגת את ציבור משלמי המיסים – ובעיקר ציבור חברי הקופה – אשר בחרו בה מרצונם. באופן פרדוקסאלי, המצב מאפשר גם לממשלה – המכתיבה באופן ניכר את התנהגות הקופות – להתנער מאחריות להן, למרות שהיא הייתה חייבת לשאת בה, אם הייתה גם שותפה למינוי מועצות המנהלים של הקופות.
מסקר עמדות ציבור, המצוטט במחקר עולה, כי לציבור יש אכן אמון בינוני בקופות-החולים וחוסר אמון במנהלי הקופות, בהנהלה הראשית שלהן ובמשרד הבריאות. גם היבטים של אחריות ציבורית, כמו שיתוף אזרחים, נגישותם לקופות והקשר שלהם עם הקופות מוערכים כנמוכים יחסית. בעיית חוסר האמון העולה מסקר זה חמורה ומתיישבת עם חוסר הבקרה הציבורית על הקופות והתחרות המוגבלת בינן. לכן, האתגר טמון בנחישות המערכת הפוליטית לבצע שינוי בהסדרת המבנה הניהולי של הקופות כנגד התנגדותן של אלה. עם זאת, החוקרים פוסלים את האסטרטגיה של האוצר, לפעול בניסיון לכפות שינויים מבניים דרך הערוץ של חוק ההסדרים.
חוקרי מרכז טאוב ממליצים על שלוש חלופות לחיזוק אחריותן הציבורית של הקופות באמצעות בחירת דירקטוריון המנהל בפועל את קופת-החולים. הראשונה, מינוי דירקטוריון על-ידי הממשלה; השנייה, מינוי רוב חברי הדירקטוריון והיו"ר על ידי הממשלה ובחירת שאר הנציגים על ידי חברי הקופה; וההצעה השלישית, בחירת רוב חברי הדירקטוריון ויושב הראש על ידי חברי הקופה בבחירות דמוקרטיות ומינוי שאר הנציגים על ידי הממשלה. החלופה האחרונה מועדפת על החוקרים, מפני שביכולתה לתרום למניעת פוליטיזציה של המינויים במניעת ריכוז הכוח בידי הפוליטיקאים. גישה זו גם מתיישבת עם קיום מערכת, המבוססת על קופות חולים, אשר פירושה צמצום מעורבות המדינה בניהול השוטף של מערכת הבריאות.
בראש מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, מכון עצמאי הממומן על ידי ארגון הג'וינט העולמי, עומד פרופ' יעקב קופ ולצידו אנשי אקדמיה ומחקר.