אברהם טרקטמן, מתמטיקאי שעבד כפועל פשוט לאחר שעלה לישראל מרוסיה, הצליח במקום שבו רבים לפניו ניכשלו ופיצח את הבעיה שנקראת: "בעיית הדרכים הצבועות". כך מדווחת רשת ה-CNN.
ההשערה הנחוצה מניחה כי ניתן ליצור "מפה אוניברסלית" שתנחה אנשים להגיע למקום מסויים באותו הזמן, לא משנה מהו המיקום הנוכחי שלהם.
מומחים טוענים שלהצעה הזו, הנראית כנוגדת את ההיגיון, יכולים להיות שימושים רבים בחיי היום-יום, כמו בתחום המיפוי ומדעי המחשב.
"במעגלים מתמטיים, אנחנו מדברים על תוצאות יפות- פה יש משהוא יפה שהוא אינו מצופה. מכל הבחינות זה מנוגד לאינטאיציה, אבל משום מה זה עובד", אמר סטוארט מרגוליס, עמית שגייס את מר טרקטמן לפקולטה באוניברסיטת בר אין.
"המוח שלו הוא מתנה מאלוקים. הוא ביישן ומאוד צנוע. בהתחלה הוא הציע את הניירות של עבודתו לעיתון מדעי ישראלי, למרות שכל עיתון מתמטי בעולם היה שמח להיות הראשון לפרסם את עבודתו". הבחירה שלו לפרסם את עבודתו דווקא בעיתו מתמטי ישראלי יכולה למצב את ישראל יפה בעמדת פתרונות הבעיות המתמטיות בעולם, אמר מרגוליס על החלטתו של מר טרקטמן.
"עבודתו של אברהם מראה לנו שכל אחד יכול להגיע למקום שהוא חפץ בו", אמר מרגוליס. הוא נתן דוגמא על אדם ששלח מכתב באי מייל, והמכתב הלך לאיבוד. על פי עבודתו של מר טרקטמן ניתן יהיה למצוא את המייל שהלך לאיבוד בעזרת הוראות המסנכרנות את הדרך שעבר המייל עד ליעדו השגוי.
הוא המשיך וציין שעבודתו של אברהם טרקטמן ייחודית בגלל שתי סיבות. האחת, "לרוב המתמטיקה היא עבודה של הדור הצעיר, בדיוק כמו ספורט, רוב העבודה הטובה נעשית בגילאי ה-20 וה-30, הוא עשה עבודה נהדרת בגיל 63".
הסיבה השנייה היא הרקע שממנו מר טרקטמן בא. "בפעם הראשונה שפגשתי בו הוא לבש מדים של חברת שמירה", סיפר מרגוליס.
במקור הוא מיקטרינבורג, רוסיה. בגיל 48 (שנת 1992) הוא עלה לארץ, לאחר שהיה ברוסיה מתמטיקאי מכובד. אבל, כמו רבים שעלו לאחר נפילת המשטר הסובייטי, הוא נאבק למצוא עבודה הגונה בישראל, ונאלץ לעבוד לפרנסתו בעבודות תחזוקה ושמירה לפני שמצא משרת הוראה בבר אילן בשנת 1995. הדבר שהכי מחמם את הלב בסיפור הוא שמדובר בבן אדם שהייתה לו עבודה מכובדת בברית המועצות, ואילו כאן הוא לא הצליח למצוא עבודה", אמר מרגוליס.
טרקטמן מצטנע ואומר שהיה לו פשוט "מזל" שהצליחו לגלות אותו. הוא המשיך להמעיט בערך התגליות האחרונות שלו, וכינה אותן "עניין של מתמטיקאים". הוא טען שההצלחה לא שינתה אותו. "הפתרון אינו כל כך מסובך", הוא אמר, "הוא קשה להבנה אבל לא מסובך. יש אנשים שחושבים שהם צריכים להיות מסובכים, אבל אני חושב שהם צריכים להיות פשוטים וטובים".
בעיית הדרכים הצבועות התפרסמה לראשונה על ידי בנג'מין וייס, בשנת 1970, מתמטיקאי ישראלי- אמריקאי, והקולגה שלו, רוי אדלר, שעבד בזמנו ב-IBM.
בפרסום שנתן באינטרנט מסכם טרקטמן את הבעיה, אבל כדי להבין אותו יותר טוב ניתן להמחיש את הבעיה בסיפור הבא: אדם מגיע לעיר שהוא מעולם לא היה בה. הוא נוסע בה במטרה למצוא את הבית של חברו למרות שאין שמות לרחובות. החבר אומר לו לא לדאוג מכיוון שהוא יספק לו הוראות כיצד להגיע (ימין שמאל וכדו'). זה נקרא הוראות מסונכרנות. הבעיה היא האם על ידי שימוש בהוראות מסונכרנות הנהג יוכל להגיע לבית חברו לא משנה היכן הלך לאיבוד?
וייס טען שבהינתן מספר דרכים מוגבל, מישהוא יוכל לצייר מפה שתוביל לכיוון הנכון לא משנה היכן האדם הלך לאיבוד.
במשך שמונה שנים הוא ניסה הלוכיח את טענתו. במשך 30 השנים שלאחר מכן, כמאה מדענים נוספים ניסו להוכיח את הטענה הזו.
כולם נכשלו עד שטרקטמן הגיע, ובשמונה דפים ועיפרון הוא הגיע להוכחה הנדרשת בשנה שברה.
ההשערה הנחוצה מניחה כי ניתן ליצור "מפה אוניברסלית" שתנחה אנשים להגיע למקום מסויים באותו הזמן, לא משנה מהו המיקום הנוכחי שלהם.
מומחים טוענים שלהצעה הזו, הנראית כנוגדת את ההיגיון, יכולים להיות שימושים רבים בחיי היום-יום, כמו בתחום המיפוי ומדעי המחשב.
"במעגלים מתמטיים, אנחנו מדברים על תוצאות יפות- פה יש משהוא יפה שהוא אינו מצופה. מכל הבחינות זה מנוגד לאינטאיציה, אבל משום מה זה עובד", אמר סטוארט מרגוליס, עמית שגייס את מר טרקטמן לפקולטה באוניברסיטת בר אין.
"המוח שלו הוא מתנה מאלוקים. הוא ביישן ומאוד צנוע. בהתחלה הוא הציע את הניירות של עבודתו לעיתון מדעי ישראלי, למרות שכל עיתון מתמטי בעולם היה שמח להיות הראשון לפרסם את עבודתו". הבחירה שלו לפרסם את עבודתו דווקא בעיתו מתמטי ישראלי יכולה למצב את ישראל יפה בעמדת פתרונות הבעיות המתמטיות בעולם, אמר מרגוליס על החלטתו של מר טרקטמן.
"עבודתו של אברהם מראה לנו שכל אחד יכול להגיע למקום שהוא חפץ בו", אמר מרגוליס. הוא נתן דוגמא על אדם ששלח מכתב באי מייל, והמכתב הלך לאיבוד. על פי עבודתו של מר טרקטמן ניתן יהיה למצוא את המייל שהלך לאיבוד בעזרת הוראות המסנכרנות את הדרך שעבר המייל עד ליעדו השגוי.
הוא המשיך וציין שעבודתו של אברהם טרקטמן ייחודית בגלל שתי סיבות. האחת, "לרוב המתמטיקה היא עבודה של הדור הצעיר, בדיוק כמו ספורט, רוב העבודה הטובה נעשית בגילאי ה-20 וה-30, הוא עשה עבודה נהדרת בגיל 63".
הסיבה השנייה היא הרקע שממנו מר טרקטמן בא. "בפעם הראשונה שפגשתי בו הוא לבש מדים של חברת שמירה", סיפר מרגוליס.
במקור הוא מיקטרינבורג, רוסיה. בגיל 48 (שנת 1992) הוא עלה לארץ, לאחר שהיה ברוסיה מתמטיקאי מכובד. אבל, כמו רבים שעלו לאחר נפילת המשטר הסובייטי, הוא נאבק למצוא עבודה הגונה בישראל, ונאלץ לעבוד לפרנסתו בעבודות תחזוקה ושמירה לפני שמצא משרת הוראה בבר אילן בשנת 1995. הדבר שהכי מחמם את הלב בסיפור הוא שמדובר בבן אדם שהייתה לו עבודה מכובדת בברית המועצות, ואילו כאן הוא לא הצליח למצוא עבודה", אמר מרגוליס.
טרקטמן מצטנע ואומר שהיה לו פשוט "מזל" שהצליחו לגלות אותו. הוא המשיך להמעיט בערך התגליות האחרונות שלו, וכינה אותן "עניין של מתמטיקאים". הוא טען שההצלחה לא שינתה אותו. "הפתרון אינו כל כך מסובך", הוא אמר, "הוא קשה להבנה אבל לא מסובך. יש אנשים שחושבים שהם צריכים להיות מסובכים, אבל אני חושב שהם צריכים להיות פשוטים וטובים".
בעיית הדרכים הצבועות התפרסמה לראשונה על ידי בנג'מין וייס, בשנת 1970, מתמטיקאי ישראלי- אמריקאי, והקולגה שלו, רוי אדלר, שעבד בזמנו ב-IBM.
בפרסום שנתן באינטרנט מסכם טרקטמן את הבעיה, אבל כדי להבין אותו יותר טוב ניתן להמחיש את הבעיה בסיפור הבא: אדם מגיע לעיר שהוא מעולם לא היה בה. הוא נוסע בה במטרה למצוא את הבית של חברו למרות שאין שמות לרחובות. החבר אומר לו לא לדאוג מכיוון שהוא יספק לו הוראות כיצד להגיע (ימין שמאל וכדו'). זה נקרא הוראות מסונכרנות. הבעיה היא האם על ידי שימוש בהוראות מסונכרנות הנהג יוכל להגיע לבית חברו לא משנה היכן הלך לאיבוד?
וייס טען שבהינתן מספר דרכים מוגבל, מישהוא יוכל לצייר מפה שתוביל לכיוון הנכון לא משנה היכן האדם הלך לאיבוד.
במשך שמונה שנים הוא ניסה הלוכיח את טענתו. במשך 30 השנים שלאחר מכן, כמאה מדענים נוספים ניסו להוכיח את הטענה הזו.
כולם נכשלו עד שטרקטמן הגיע, ובשמונה דפים ועיפרון הוא הגיע להוכחה הנדרשת בשנה שברה.