למרות הרצון של כל הגורמים לעצור בהקדם האפשרי את חדירות המסתננים מגבול מצרים, גדר מערכת לאורך הגבול היא עדיין חזון רחוק. גורם ביטחוני בכיר מגלה כי כעת יחלו רק את שלב עבודת המטה. בעבודת המטה יהיו שותפים אגף התיכנון של צה"ל, ומינהלת קו-התפר של משרד-הביטחון, שצברה את ההתמחות שלה בבניית גדר ההפרדה ביו"ש. אחרי שתסתיים עבודת המטה יחל שלב התיכנון, שיימשך כחצי שנה. ורק אח"כ תתחיל הבניה, אם הממשלה תאשר את התקציב הנדרש. עד כה אישרה הממשלה סכום שיספיק רק לתיכנון ופריצת דרכים ראשונית.
עם זאת, למרות ש"מינהלת קו התפר" היא הגורם במשרד הביטחון שיעסוק בנושא, לא מדובר בגדר במבנה גדר ההפרדה ביו"ש. הדגש בגבול מצרים הוא על התראה, לא על מכשול. "בנגב אין כמות גדולה של כלי רכב שנוסעים בקרבת הגבול כמו ביו"ש. כאן עיקר החדירות הן על גבי גמלים או ברגל, ולכן גם כאשר מישהו מצליח לחצות את הגבול, הרי ברגע שתהיה לנו אינדיקציה על החדירה עוד יוותר לנו פרק זמן מספיק ללכוד אותו" – אומר הגורם הביטחוני הבכיר.
הבעיה העיקרית היא התקציב. זו היתה הסיבה העיקרית שבגללה לא נבנתה הגדר עד כה. מדובר ב-200 ק"מ של גדר, כשכל קילומטר עולה 10 מיליון שקלים. ההערכה היא שעלות הפרוייקט כולו יהיה בין מאה ל-150 מיליון שקלים. איך זה כל כך מעט? כי בניגוד נוסף ליו"ש, כאן גם לא מתכננים גדר רציפה. אזורים נרחבים בגבול המצרי קשים ממילא למעבר של אדם, ולכן אין צורך לסגור אותם בגדר.
בצפון הגבול, מדרום לכרם שלום, קיימת כבר גדר באורך של 8 ק"מ. השלב הדחוף ביותר מבחינת מערכת הביטחון הוא להמשיך את הגדר הזו דרומה, לסגור את איזור חולות חלוצה. כאן עוברות עיקר החדירות שקיבלו את ההגדרה "ציר הח'" – מחבלים היוצאים מרצועת עזה לסיני, ומשם לנגב ולהר-חברון. עיקר החדירות שלהם, ושל הפליטים הסודאנים, מתרחש באיזור זה. מדובר בשטח פתוח של חולות חלוצה, נוח מאד לתנועה. כאן, אגב, גם מוקמים כעת היישובים החדשים של עקורי חבל עזה – חלוצית 1, חלוצית 4, ושלומית.
אזורים שבהם קשה יותר לחדור הם ניצנה – כאן קיים מעבר גבול מסודר, שמור בידי שני הצבאות – נחל לוץ, הר שגיא, הר חריף. כל המקומות הללו נמצאים בעדיפות שניה מבחינת הדחיפות בהקמת גדר. לעומת זאת, איזור מישור פארן נוח יותר לחציה, כאן מבקשים לזרז את הקמת הגדר.
עם זאת, למרות ש"מינהלת קו התפר" היא הגורם במשרד הביטחון שיעסוק בנושא, לא מדובר בגדר במבנה גדר ההפרדה ביו"ש. הדגש בגבול מצרים הוא על התראה, לא על מכשול. "בנגב אין כמות גדולה של כלי רכב שנוסעים בקרבת הגבול כמו ביו"ש. כאן עיקר החדירות הן על גבי גמלים או ברגל, ולכן גם כאשר מישהו מצליח לחצות את הגבול, הרי ברגע שתהיה לנו אינדיקציה על החדירה עוד יוותר לנו פרק זמן מספיק ללכוד אותו" – אומר הגורם הביטחוני הבכיר.
הבעיה העיקרית היא התקציב. זו היתה הסיבה העיקרית שבגללה לא נבנתה הגדר עד כה. מדובר ב-200 ק"מ של גדר, כשכל קילומטר עולה 10 מיליון שקלים. ההערכה היא שעלות הפרוייקט כולו יהיה בין מאה ל-150 מיליון שקלים. איך זה כל כך מעט? כי בניגוד נוסף ליו"ש, כאן גם לא מתכננים גדר רציפה. אזורים נרחבים בגבול המצרי קשים ממילא למעבר של אדם, ולכן אין צורך לסגור אותם בגדר.
בצפון הגבול, מדרום לכרם שלום, קיימת כבר גדר באורך של 8 ק"מ. השלב הדחוף ביותר מבחינת מערכת הביטחון הוא להמשיך את הגדר הזו דרומה, לסגור את איזור חולות חלוצה. כאן עוברות עיקר החדירות שקיבלו את ההגדרה "ציר הח'" – מחבלים היוצאים מרצועת עזה לסיני, ומשם לנגב ולהר-חברון. עיקר החדירות שלהם, ושל הפליטים הסודאנים, מתרחש באיזור זה. מדובר בשטח פתוח של חולות חלוצה, נוח מאד לתנועה. כאן, אגב, גם מוקמים כעת היישובים החדשים של עקורי חבל עזה – חלוצית 1, חלוצית 4, ושלומית.
אזורים שבהם קשה יותר לחדור הם ניצנה – כאן קיים מעבר גבול מסודר, שמור בידי שני הצבאות – נחל לוץ, הר שגיא, הר חריף. כל המקומות הללו נמצאים בעדיפות שניה מבחינת הדחיפות בהקמת גדר. לעומת זאת, איזור מישור פארן נוח יותר לחציה, כאן מבקשים לזרז את הקמת הגדר.