הדיון המשפטי בסוגיית "בית עזרא" בחברון מתקרב אל סיומו. בשבוע שעבר הגישו עורכי הדין של הסוחרים הערבים והעו"ד מטעם פרקליטות המדינה את סיכומיהם לועדת העררים הצבאית, והשבוע השיבו עורכי הדין יורם שפטל ודורון ניר צבי, המייצגים את הישוב היהודי בחברון ואת המשפחות המתגוררות ב"בית עזרא" את תשובתם לסיכומים אלה.
בקרוב צפויה ועדת העררים לקבל החלטה: האם לאשר את צו הפינוי שהוצא לשתי המשפחות המתגוררות בקומה הראשונה של הבניין בשכונת אברהם אבינו בחברון, במבנים ששימשו עד שנת 2000 כחנויות.
עורכי הדין יורם שפטל ודורון ניר צבי, המייצגים את הישוב היהודי בחברון ואת המשפחות המתגוררות ב"חנויות", תקפו בתשובתם בהרחבה את הטענה המרכזית של ה"משיבים", ולפיה, החזרת הרכוש היהודי בחברון לבעליו – תחייב גם את השבת רכוש הערבים פליטי 1948, ותאפשר הלכה למעשה את "זכות השיבה".
לדבריהם, טענה זו היא חסרת כל שחר ואינה אלא זריית חול בעיני ועדת העררים ובעיני הציבור, כשהמטרה היא להלך אימים על מקבלי ההחלטות. בתשובתם מסבירים עורכי הדין את ההבדלים המהותיים בין רכוש היהודים שנאלצו לעזוב את חברון בפרעות תרפ"ט או בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם מחשש לחייהם, ובין רכוש הפליטים הערבים שנשמעו לקריאת ההנהגה הערבית ב-1948 ועזבו את בתיהם בארץ ישראל על מנת לאפשר לצבאות ערב לטבוח ביהודים באין מפריע.
עורכי הדין מסבירים כי הרכוש היהודי בחברון מוחזק בידי האפוטרופוס אך ורק עקב הגדרתו – ע"י השלטון הירדני – כ"נכס אויב". מיום שנחתם הסכם השלום בין ישראל וירדן לא ניתן עוד להגדיר את יהודי חברון כ"אויב" לממלכת ירדן, וממילא פקעה מאליה העילה להחזקת נכסיהם ע"י האפוטרופוס, ויש להשיב את הנכסים לבעליהם. לעומת זאת, בכל הנוגע לנכסי נפקדים ערבים, המחוקק הישראלי טרח לחוקק את חוק "ישום הסכם השלום בין ישראל לירדן" ולקבוע כי "אין בהסכם השלום עם ירדן כדי לשנות את מעמדו של נכס נפקד." לעומת זאת, "לא מצא לנכון המחוקק הצבאי הישראלי ביו"ש, להוציא מתחת ידיו, דבר חקיקה מקביל לגבי אי שינוי המצב באדמות היהודים." התיקון בחוק, המאפשר לאפוטרופוס הישראלי להמשיך ולהחזיק בנכסי הנפקדים הערבים, התאפשר לאור העובדה, שהגדרתו של "נפקד" על פי חוק חלה על כל מי שעזב את ארץ ישראל בתאריך הקובע, כלומר: ב-1/9/1948, גם אם המדינה אליה עבר לא היתה מדינת אויב. ואולם, עצם קיומו של תיקון זה בחוק מעיד כאלף עדים, כי לולי תוקן וחוקק – הרי שהסכם השלום היה מבטל באופן אוטומטי את החזקת הנכסים ע"י האפוטרופוס, וזה אכן מצבם החוקי של הנכסים היהודיים, שלגביהם לא חוקק תיקון כגון זה.
"אין כל אפשרות חוקית לחוקק חקיקה דומה לגבי הרכוש היהודי בחברון", כותבים עורכי הדין, "זאת בשל העובדה שכל החזקתו ע"י האפוטרופוס נשענת אך ורק על הגדרת בעליו כ"אויב" – הגדרה שפסקה להתקיים, והן בשל חקיקתו של "חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו", האוסר פגיעה בקניינו הפרטי של אדם. "חקיקה שכזו על ידי מושל צבאי ישראלי, אם תבוא לעולם, לא תהיה אלא חקיקה שמטרתה האחת והיחידה הינה, גזל של כל אדמות היהודים מבעליהן. חוק היסוד אינו מאפשר, לחקיקה שכזו לעמוד במבחן משפטי".
"המשיבים מנסים להלך אימים על הועדה הנכבדה וליצור אנלוגיה מלאכותית ומופרכת בין פסיקתה בעניין דנן לבין ... "זכות השיבה" לה טוענים האויב הערבי והשמאל הקיצוני", טוענים עורכי הדין, "וזאת כאשר למעשה יש לחשוש מתוצאה הפוכה, ולפיה "אי-השבת אדמות היהודים לבעליהם... תביא בהכרח להתנערות של מדינות אחרות מחובתן מלהשיב רכוש יהודי לבעליו"...שכן "הכיצד יעלה על הדעת מבחינה מוסרית ומעשית שמדינת ישראל וכל הארגונים היהודיים החשובים בעולם, ידרשו השכם והערב מכל מדינות אירופה להשיב רכוש גזול לבעליו היהודים, כאשר היא עצמה נמנעת מלעשות כן?!"
עורכי הדין שפטל וניר צבי שבים ומזכירים לועדת העררים כי תפקידי האפוטרופוס שניים הם: שמירת הנכס במצב טוב ככל הניתן, ומילוי רצון הבעלים המקורי במידת האפשר.
במהלך הסיור שהתקיים במקום לפני כשבוע יכלו השופטים להתרשם כי "נכסים שנמצאים בידי העוררת הינם בבחינת נכס שמור ומטופח במידה המירבית, בנוסף על היותם אסתטיים ופורחים, שחיים מתקיימים בהם. לעומת זאת, נכסים סמוכים הנמצאים בידי המשיב בין שלא בחזקת ובין שבחזקת הערבים, הינם מוזנחים, נטושים ומתפוררים".
לסיום הם מדגישים, "מכל הסיבות הללו גם יחד, יש להשיב את "בית עזרא" לבעליו היהודיים, ולבטל את צווי הפינוי שהוצאו ללא סמכות וללא הצדקה".
ההחלטה צפויה בקרוב.
בקרוב צפויה ועדת העררים לקבל החלטה: האם לאשר את צו הפינוי שהוצא לשתי המשפחות המתגוררות בקומה הראשונה של הבניין בשכונת אברהם אבינו בחברון, במבנים ששימשו עד שנת 2000 כחנויות.
עורכי הדין יורם שפטל ודורון ניר צבי, המייצגים את הישוב היהודי בחברון ואת המשפחות המתגוררות ב"חנויות", תקפו בתשובתם בהרחבה את הטענה המרכזית של ה"משיבים", ולפיה, החזרת הרכוש היהודי בחברון לבעליו – תחייב גם את השבת רכוש הערבים פליטי 1948, ותאפשר הלכה למעשה את "זכות השיבה".
לדבריהם, טענה זו היא חסרת כל שחר ואינה אלא זריית חול בעיני ועדת העררים ובעיני הציבור, כשהמטרה היא להלך אימים על מקבלי ההחלטות. בתשובתם מסבירים עורכי הדין את ההבדלים המהותיים בין רכוש היהודים שנאלצו לעזוב את חברון בפרעות תרפ"ט או בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם מחשש לחייהם, ובין רכוש הפליטים הערבים שנשמעו לקריאת ההנהגה הערבית ב-1948 ועזבו את בתיהם בארץ ישראל על מנת לאפשר לצבאות ערב לטבוח ביהודים באין מפריע.
עורכי הדין מסבירים כי הרכוש היהודי בחברון מוחזק בידי האפוטרופוס אך ורק עקב הגדרתו – ע"י השלטון הירדני – כ"נכס אויב". מיום שנחתם הסכם השלום בין ישראל וירדן לא ניתן עוד להגדיר את יהודי חברון כ"אויב" לממלכת ירדן, וממילא פקעה מאליה העילה להחזקת נכסיהם ע"י האפוטרופוס, ויש להשיב את הנכסים לבעליהם. לעומת זאת, בכל הנוגע לנכסי נפקדים ערבים, המחוקק הישראלי טרח לחוקק את חוק "ישום הסכם השלום בין ישראל לירדן" ולקבוע כי "אין בהסכם השלום עם ירדן כדי לשנות את מעמדו של נכס נפקד." לעומת זאת, "לא מצא לנכון המחוקק הצבאי הישראלי ביו"ש, להוציא מתחת ידיו, דבר חקיקה מקביל לגבי אי שינוי המצב באדמות היהודים." התיקון בחוק, המאפשר לאפוטרופוס הישראלי להמשיך ולהחזיק בנכסי הנפקדים הערבים, התאפשר לאור העובדה, שהגדרתו של "נפקד" על פי חוק חלה על כל מי שעזב את ארץ ישראל בתאריך הקובע, כלומר: ב-1/9/1948, גם אם המדינה אליה עבר לא היתה מדינת אויב. ואולם, עצם קיומו של תיקון זה בחוק מעיד כאלף עדים, כי לולי תוקן וחוקק – הרי שהסכם השלום היה מבטל באופן אוטומטי את החזקת הנכסים ע"י האפוטרופוס, וזה אכן מצבם החוקי של הנכסים היהודיים, שלגביהם לא חוקק תיקון כגון זה.
"אין כל אפשרות חוקית לחוקק חקיקה דומה לגבי הרכוש היהודי בחברון", כותבים עורכי הדין, "זאת בשל העובדה שכל החזקתו ע"י האפוטרופוס נשענת אך ורק על הגדרת בעליו כ"אויב" – הגדרה שפסקה להתקיים, והן בשל חקיקתו של "חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו", האוסר פגיעה בקניינו הפרטי של אדם. "חקיקה שכזו על ידי מושל צבאי ישראלי, אם תבוא לעולם, לא תהיה אלא חקיקה שמטרתה האחת והיחידה הינה, גזל של כל אדמות היהודים מבעליהן. חוק היסוד אינו מאפשר, לחקיקה שכזו לעמוד במבחן משפטי".
"המשיבים מנסים להלך אימים על הועדה הנכבדה וליצור אנלוגיה מלאכותית ומופרכת בין פסיקתה בעניין דנן לבין ... "זכות השיבה" לה טוענים האויב הערבי והשמאל הקיצוני", טוענים עורכי הדין, "וזאת כאשר למעשה יש לחשוש מתוצאה הפוכה, ולפיה "אי-השבת אדמות היהודים לבעליהם... תביא בהכרח להתנערות של מדינות אחרות מחובתן מלהשיב רכוש יהודי לבעליו"...שכן "הכיצד יעלה על הדעת מבחינה מוסרית ומעשית שמדינת ישראל וכל הארגונים היהודיים החשובים בעולם, ידרשו השכם והערב מכל מדינות אירופה להשיב רכוש גזול לבעליו היהודים, כאשר היא עצמה נמנעת מלעשות כן?!"
עורכי הדין שפטל וניר צבי שבים ומזכירים לועדת העררים כי תפקידי האפוטרופוס שניים הם: שמירת הנכס במצב טוב ככל הניתן, ומילוי רצון הבעלים המקורי במידת האפשר.
במהלך הסיור שהתקיים במקום לפני כשבוע יכלו השופטים להתרשם כי "נכסים שנמצאים בידי העוררת הינם בבחינת נכס שמור ומטופח במידה המירבית, בנוסף על היותם אסתטיים ופורחים, שחיים מתקיימים בהם. לעומת זאת, נכסים סמוכים הנמצאים בידי המשיב בין שלא בחזקת ובין שבחזקת הערבים, הינם מוזנחים, נטושים ומתפוררים".
לסיום הם מדגישים, "מכל הסיבות הללו גם יחד, יש להשיב את "בית עזרא" לבעליו היהודיים, ולבטל את צווי הפינוי שהוצאו ללא סמכות וללא הצדקה".
ההחלטה צפויה בקרוב.