אחר הצהרים יצעדו מ'יד מרדכי' עקורי גוש קטיף בדרישה לחזור לבתיהם. אבי פרחן ממגורשי אלי סיני וממארגני הצעדה, שוחח ביומן הצהרים של ערוץ 7 על הצעדה והעומד מאחוריה. "אנחנו פליטים בארצנו", הוא אומר.
פרחן מציין כי בימים אלה ממש הוא מציין את ימי עקירתו מחבל ימית, "והיום באין פתרון אנחנו פליטים בארצנו בכרמיה, יד בנימין ומקומות אחרים כשציוד נהרס ונרמס בקונטיינרים. ובעוד ציוד ניתן לרכוש מחדש, הרי שבינתיים נהרסים תמונות, מזכרות שלא ניתן להחזיר. ואנחנו רוצים לחזור הביתה".
מוסיף פרחן ומזכיר כי בימי המאבק בעקירה ובגירוש אמר שאם יעקרו אותו מאלי סיני לא יאמין עוד ביסודות בטון לבית וירכוש לו ספינה שאותה יציב בנמל מג'דל שבאשקלון וכשיגיעו לעוקרו משם ירים עוגן ויעבור לנמל יפו ומשם לעכו "ואחר כך, כשירצו לעקור אותי גם משם אולי אבקש זכות שיבה לנמל טריפולי בלוב..."
על מצב העקורים מציין פרחן כי "עדיין אין סיכום לתכניות מפורטות אפילו למיקום הבית. דיברו על גבעת אולגה. כששרון תפקד נתן דחיפה רצינית אבל כשהוא נרדם נרדמו גם הפקידים. אח"כ הציעו להתיישב בנווה ים. היום יש בירוקרטיה גם שם. מנהל מקרקעי ישראל מתנגדים ועוד".
פרחן דוחה את טענות מנהלת סל"ע ולפיהן דווקא העקורים עצמם הם שמעכבים את מציאת פתרונות הדיור שלהם בשל מחלוקות פנימיות. בנימה צינית ומזלזלת כלפי טענות אלה הוא אומר: "אנחנו אשמים שנעקרנו מהבית בלי שנאבקנו ונכנענו לטרור הממשלתי שהפעילה את הצבא נגדנו במקום להתכונן למלחמה הבאה בלבנון. הנתונים ידועים. המציאות קיימת בשטח. הפליטים עדיין בכרמיה בניצן בשדרות ובאשקלון. אי אפשר למחוק את העובדות הללו".
"יש לי חילוקי דעות עם חברי הליכוד על העקירה מסיני. אבל לפחות אז כעבור שנה הנחתי אבן פינה לביתי שבאלי סיני. היום אנחנו כבר שלוש שנים ואין פתרון. אלף ימים והממשלה לא עשתה את השיקום שלנו כפי שידעה לעשות את העקירה שלנו בלוח זמנים קפדני".
לשאלת האדישות השלטונית מול מצוקת העקורים אומר פרחן כי "אולי צריך להתנחל בבתי אלה שעקרו אותנו, כאקט של ייאוש". "האטימות של האליטה ידועה, גם כלפי ניצולי השואה וגם כלפי אחרים. אבל מהציבור אני מצפה שיתעורר ויפעיל לחץ על הגורמים הממלכתיים שיסיימו את המצב הזה", אומר פרחן ומזמין את הציבור להצטרף למחאת העקורים וכמו כן הוא מזהיר את הציבור מתכניות מדיניות עתידיות דומות כדוגמת היוזמות המדיניות לגבי הגולן. "אנחנו בסכנה קיומית בגלל הנתק בין האליטה השלטונית לבין העם".
פרחן מציין כי בימים אלה ממש הוא מציין את ימי עקירתו מחבל ימית, "והיום באין פתרון אנחנו פליטים בארצנו בכרמיה, יד בנימין ומקומות אחרים כשציוד נהרס ונרמס בקונטיינרים. ובעוד ציוד ניתן לרכוש מחדש, הרי שבינתיים נהרסים תמונות, מזכרות שלא ניתן להחזיר. ואנחנו רוצים לחזור הביתה".
מוסיף פרחן ומזכיר כי בימי המאבק בעקירה ובגירוש אמר שאם יעקרו אותו מאלי סיני לא יאמין עוד ביסודות בטון לבית וירכוש לו ספינה שאותה יציב בנמל מג'דל שבאשקלון וכשיגיעו לעוקרו משם ירים עוגן ויעבור לנמל יפו ומשם לעכו "ואחר כך, כשירצו לעקור אותי גם משם אולי אבקש זכות שיבה לנמל טריפולי בלוב..."
על מצב העקורים מציין פרחן כי "עדיין אין סיכום לתכניות מפורטות אפילו למיקום הבית. דיברו על גבעת אולגה. כששרון תפקד נתן דחיפה רצינית אבל כשהוא נרדם נרדמו גם הפקידים. אח"כ הציעו להתיישב בנווה ים. היום יש בירוקרטיה גם שם. מנהל מקרקעי ישראל מתנגדים ועוד".
פרחן דוחה את טענות מנהלת סל"ע ולפיהן דווקא העקורים עצמם הם שמעכבים את מציאת פתרונות הדיור שלהם בשל מחלוקות פנימיות. בנימה צינית ומזלזלת כלפי טענות אלה הוא אומר: "אנחנו אשמים שנעקרנו מהבית בלי שנאבקנו ונכנענו לטרור הממשלתי שהפעילה את הצבא נגדנו במקום להתכונן למלחמה הבאה בלבנון. הנתונים ידועים. המציאות קיימת בשטח. הפליטים עדיין בכרמיה בניצן בשדרות ובאשקלון. אי אפשר למחוק את העובדות הללו".
"יש לי חילוקי דעות עם חברי הליכוד על העקירה מסיני. אבל לפחות אז כעבור שנה הנחתי אבן פינה לביתי שבאלי סיני. היום אנחנו כבר שלוש שנים ואין פתרון. אלף ימים והממשלה לא עשתה את השיקום שלנו כפי שידעה לעשות את העקירה שלנו בלוח זמנים קפדני".
לשאלת האדישות השלטונית מול מצוקת העקורים אומר פרחן כי "אולי צריך להתנחל בבתי אלה שעקרו אותנו, כאקט של ייאוש". "האטימות של האליטה ידועה, גם כלפי ניצולי השואה וגם כלפי אחרים. אבל מהציבור אני מצפה שיתעורר ויפעיל לחץ על הגורמים הממלכתיים שיסיימו את המצב הזה", אומר פרחן ומזמין את הציבור להצטרף למחאת העקורים וכמו כן הוא מזהיר את הציבור מתכניות מדיניות עתידיות דומות כדוגמת היוזמות המדיניות לגבי הגולן. "אנחנו בסכנה קיומית בגלל הנתק בין האליטה השלטונית לבין העם".