רחל זייטלבך, מחברת הספר 'מדמדומים לאור ראשון' מספרת ביומן ערוץ 7 על פעילות המרכז שהקימה, המרכז לשימור ותיעוד ניצולי השואה.
המרכז לשימור ותיעוד מתמקד בעבודה מול תלמידי בתי ספר ומכללות ותדרוכם של התלמידים כיצד לתעד ניצולי שואה מוקדם ככל הניתן, כל עוד חיים הניצולים בינינו. "המרכז מעניק אינפורמציה איך לתעד ולא עוסק בראיונות. מלמדים איך לראיין, לעורר את המודעות לצורך לספר סיפורים. אנחנו מתייחסים לסיפורים הללו כאל נכסי צאן ברזל שאסור שילכו מאיתנו ללא תיעוד".
זייטלבך רואה בתיעוד "התגלמות של הסיעתא דשמיא של כל ניצול וניצול".
"היום כל אחד עסוק בעולמו ובעיסוקיו. מעטים מטרידים את עצמם לנבור בתופת של לפני שבעים שנה", אומרת זייטלבך. "חשוב לדעת איך לתקשר עם ניצולי השואה. הם בקרבנו אבל אנחנו לא מכירים את הוויית חייהם. חלקם אנדרטאות חיות, כאלה שעדיין לא עיכלו את הטראומה ולכן הם פתוחים יותר לספר, אבל חלקם סגרו את השער לעברם. איתם קשה יותר לעבוד, כי "בשביל מה לעורר את הכול מחדש", וכו'.
לשאלת המראיין, בני טוקר, אולי יש בעבודת התיעוד והנבירה בעבר פגיעה בנפשם של הניצולים, אומרת זייטלבך כי גם בני הקבוצה השנייה "בסתר ליבם הם רוצים לחשוף את הסיפורים". עם זאת היא מציינת כי באמצעות המרכז שהקימה מתודרכים בני הנוער כיצד לפעול בלי לפגוע. "כשבאים לאנשים הללו עם אגו הם מתכווצים ולא מדברים. אבל אם יוצרים אקלים נוח ומעודדים אותם, אומרים להם שיודעים שקשה להם, מסבירים את חשיבות התיעוד, לאט לאט מתקבלים פכים מעברם".
לעבודת עידוד התיעוד הגיעה שייטלבך בעקבות עבודתה האישית עם אביה, שמעון קופפרשמידט, עימו כתבה את הספר 'מדמדומים לאור ראשון', ובעקבות הטכניקות להן הוצרכה היא עצמה כדי להגיע לסיפוריו האישיים.
המרכז לשימור ותיעוד מתמקד בעבודה מול תלמידי בתי ספר ומכללות ותדרוכם של התלמידים כיצד לתעד ניצולי שואה מוקדם ככל הניתן, כל עוד חיים הניצולים בינינו. "המרכז מעניק אינפורמציה איך לתעד ולא עוסק בראיונות. מלמדים איך לראיין, לעורר את המודעות לצורך לספר סיפורים. אנחנו מתייחסים לסיפורים הללו כאל נכסי צאן ברזל שאסור שילכו מאיתנו ללא תיעוד".
זייטלבך רואה בתיעוד "התגלמות של הסיעתא דשמיא של כל ניצול וניצול".
"היום כל אחד עסוק בעולמו ובעיסוקיו. מעטים מטרידים את עצמם לנבור בתופת של לפני שבעים שנה", אומרת זייטלבך. "חשוב לדעת איך לתקשר עם ניצולי השואה. הם בקרבנו אבל אנחנו לא מכירים את הוויית חייהם. חלקם אנדרטאות חיות, כאלה שעדיין לא עיכלו את הטראומה ולכן הם פתוחים יותר לספר, אבל חלקם סגרו את השער לעברם. איתם קשה יותר לעבוד, כי "בשביל מה לעורר את הכול מחדש", וכו'.
לשאלת המראיין, בני טוקר, אולי יש בעבודת התיעוד והנבירה בעבר פגיעה בנפשם של הניצולים, אומרת זייטלבך כי גם בני הקבוצה השנייה "בסתר ליבם הם רוצים לחשוף את הסיפורים". עם זאת היא מציינת כי באמצעות המרכז שהקימה מתודרכים בני הנוער כיצד לפעול בלי לפגוע. "כשבאים לאנשים הללו עם אגו הם מתכווצים ולא מדברים. אבל אם יוצרים אקלים נוח ומעודדים אותם, אומרים להם שיודעים שקשה להם, מסבירים את חשיבות התיעוד, לאט לאט מתקבלים פכים מעברם".
לעבודת עידוד התיעוד הגיעה שייטלבך בעקבות עבודתה האישית עם אביה, שמעון קופפרשמידט, עימו כתבה את הספר 'מדמדומים לאור ראשון', ובעקבות הטכניקות להן הוצרכה היא עצמה כדי להגיע לסיפוריו האישיים.