כלת פרס ישראל לחקר הסטטיסטיקה, פרופ' אסתר סמואל כהן, הייתה אתמול ממדליקי משואות טקס פתיחת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. על תחושותיה ביום זה שוחחה ביומן ערוץ 7.
בראשית דבריה מדגישה פרופ' כהן כי נכדתה שליוותה אותה והגישה לידיה את הלפיד להדלקת המשואה היא ממגורשי כפר דרום, וכיום מתגוררת בבית חגי שבדרום הר חברון.
"יום השואה הוא יום זיכרון לכלל עם ישראל. מי שהיה שם זוכר את השואה כל יום, ולא זקוק ליום הזה", היא קובעת רואה את ייחודו של יום הזיכרון בהתאחדות הכללית סביב הזיכרון.
פרופ' כהן הופתעה כשהוזמנה להיות אחת ממדליקי משואת הטקס, שכן לדבריה נוראות השואה לא החריבו את כל או רוב משפחתה. "הייתי בשולי השואה ולכן הופתעתי שנבחרתי להדליק משואה. באופן אישי משפחתי לא סבלנו סבל נוראי. בעזרת המחתרת הנורבגית נמלטנו לשבדיה ושם היינו פליטים אבל לא מעבר לכך. אבי נספה אמנם עם רבים מבני משפחתו באושביץ ולכן השואה אומרת לי בעיקר את זיכרון מאבי ומבני משפחתו שמעטים מאוד מהם שרדו, אך מצידה של אמי נשארו כמעט כולם".
לשאלת המראיין, עוזי ברוך, אם קיים חשש שזכר השואה יתמסמס ויישכח מדפי ההיסטוריה הישראלית, אומרת פרופ' כהן כי להערכתה "אין סכנה שישכחו. כשעליתי ארצה ב-46, הייתי אז נערה בת 13 והיחס לניצולים היה מאוד לא חיובי. אמרו אז 'זו בעיה שלהם. למה לא עלו ארצה'. היום זה אחרת. המדינה השכילה להפנים שהשואה לא הייתה בעיה של היהודים שם בלבד, אלא בעיה של כולם".
פרופ' כהן מספרת כי באחרונה שינתה את עמדתה אודות היחס למסעות בני הנוער לפולין. "בעבר התנגדתי למסעות לפולין כי חשבתי שזה 'הרצחת וגם ירשת', אבל היום אני לא בטוחה שזה היה נכון. נראה לי שאם המסעות לא מלווים בטיולים בחו"ל ומתמקדים בביקורים במחנות יש לכך ערך". עם זאת היא מציינת ומזכירה את הפולמוס סביב ההוצאות על המסעות לפולין. לטעמה מדובר בבעיה אמיתי שכן המסעות מעמיקים את הפער בין חלקי האוכלוסייה ולכן יש למצוא לסוגיה פתרון שיאפשר ביקור לכל תלמידי ישראל.
על קשריה של ישראל עם גרמניה אומרת כהן כי אמנם היא עצמה סירבה עד כה להגיע גם לכנסים אקדמיים בגרמניה, אבל היא מציינת כי היא מקיימת קשרי מדע עם מדענים בגרמניה. "היה לי דוקטורנט שהגיע ארצה", היא מספרת. "רגשית אני לא יכולה לדרוך על אדמת גרמניה, אבל זו עמדתי האישית".