מחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה מצא שחברות שכולות שאיבדו את בן זוגן חשות שהחברה הישראלית מעניקה לאבל שלהן פחות לגיטימציה בהשוואה לנשים נשואות שאיבדו את בן זוגן. עם זאת, מגלה המחקר שתחושות האובדן בקרב שתי קבוצות הנשים זהה כמעט לחלוטין.
"תחושה זו קשורה כמובן לחוסר ההכרה הרשמית בקשר על ידי המוסדות הרשמים כמו צה"ל, משרד הביטחון או הביטוח הלאומי", ציין ד"ר אפרי בר נדב שיציג את המחקר בפאנל בנושא "זוויות חדשות בחקר אובדן ושכול בישראל" שיערך במסגרת הכנס הראשון של הפורום הישראלי לחקר הרגשות שיערך בשבוע הבא באוניברסיטת חיפה.
במחקר השתתפו 85 נשים שאיבדו את בן זוגן: 42 היו נשואות או שהוכרו כידועות בציבור ו-43 שבן הזוג היה חבר בקשר רומנטי.
המחקר כלל שאלונים וראיונות עומק. כאמור, הממצא העיקרי הראה שלמעשה לא קיימים כמעט הבדלים בתגובות המרכזיות לאובדן בין שתי הקבוצות, דוגמת איכות התפקוד היומיומי; מידת הדיכאון, החרדה והפגיעה בבריאות; רמת החשיבות של בן הזוג המת בחיי האישה; עוצמת תחושות היגון והטראומה בעקבות האובדן ועוד.
לדבריו של ד"ר בר נדב, העובדה שלמרות הדמיון הרב הנשים הלא נשואות חשות שהאבל שלהן לגיטימי פחות בעיני החברה, גורם לפגיעה בדימוי העצמי שלהן, ומחייב את אנשי המקצוע, את הממסד ואת הציבור כולו להגביר את הרגישות כלפי נשים אלה.
הבדלים נוספים שנמצאו מראים כי הנשים הלא נשואות שואבות יותר תחושת משמעות בחיים כתוצאה מההרגשה שהן יעילות והן נהנות יותר מהעבודה ומהלימודים. מצד שני, האלמנות התקשו יותר ליצור מערכת יחסים חדשה.
בנוסף, השווה החוקר בין קבוצת הנשים שאיבדו את בן זוגן עם קבוצת ביקורת של 87 נשים שלא איבדו בן זוג וחיות כיום בקשר זוגי משמעותי. מהממצאים עולה כי הנשים שלא חוו אובדן של בן הזוג דיווחו על יותר משמעות ויותר שביעות רצון בחייהן , על תפקוד יומיומי ובין אישי טוב יותר והחשיבה שלהן על בן הזוג הייתה נעימה ומרגיעה יותר, זאת לעומת תחושות של כאב, הלם ואי השלמה עם המוות של הנשים השכולות.
"תהליכי ההתמודדות עם האובדן מלווים את הנשים לאורך שנים רבות, לעיתים לאורך כל חייהן, גם כאשר הן חיות בזוגיות חדשה, מוצלחת וממושכת", סיכם ד"ר בר נדב.