בספר שפרסם לאחרונה, "הדרך לפנתיאון" שמו, מוכיח ד"ר אודי לבל, מרצה במרכז האוניברסיטאי באריאל, כי חללי אצ"ל ולח"י הודרו מהזיכרון הקולקטיבי מראשית ימי המדינה.
בראיון לערוץ 7 סיפר ד"ר לבל, על הממצאים ממחקרו: "בשנותיה הראשונות של המדינה, עד המהפך הפוליטי של שנת 77' חללי אצ"ל ולח"י לא הוכרו כמשפחות שכולות, לא נתלו על קירות יד לבנים על אנדרטאות ולא זכו לסיוע בשיקום, לעומת חללי ההגנה שחוילו רטרואקטיבית לאחר קום המדינה והוכרו כמשפחות חללי צה"ל הרשמיות".
"מה שמעיד כי הפוליטיקה נגעה בשכול מיומו הראשון, ומעולם לא היה כאן "שכול טהור ומחבק", "משפחת שכול מאוחדת" כפי שאנו רגילים לחשוב".
לבל הוסיף: "מפלגת השלטון רצתה להביע את המסר כי היא ורק היא לוחמיה ותומכיה אחראים לתקומת המדינה, הדבר בא לידי ביטוי בהרבה אלמנטים כמו העובדה שבגין לא הוזמן לחתום על מגילת העצמאות".
לבל אמר כי בספרו מתואר מקרה של תאומים שנפלו לפני קום המדינה, האחד חלל לח"י והשני לחם בשורות ההגנה, האחד הוכר כחלל צה"ל וחלל הלח"י הוכר ככזה רק בשנות השמונים.
לדבריו את שיירי השפעותיו של בן-גוריון אנו רואים עד היום בספרי הלימוד וההיסטוריה ש"רובם מעוקרים כמו שבן-גוריון רצה והורה לזלמן הרן, שר החינוך דאז, לא להכניס לבתי הספר ספרי היסטוריה בהם מוזכרות המילים אצ"ל ולח"י", לבל הוסיף כי רק לאחרונה נחשף כי במרד גטו ורשה השתתפו גם חניכי בית"ר, ולא רק לוחמי מרדכי אנילביץ', דבר שהודר עד כה מספרי ההיסטוריה.
"מתברר שהפוליטיקה חזקה ממשפחות שכולות, אמנם זה קצת סותר את המסרים שגדלנו עליהם - שהשכול הוא קדוש", סיים.
