בשנת תש"ח כותר הישוב היהודי בגוש עציון בידי פורעים ערבים.
מהימים ההם זכורה בעיקר פרשת שיירת הל"ה ששוגרה במטרה לפרוץ את המצור ולחזק את אנשי הגוש, אולם ממסמכי התקופה מתברר כי הנהגת הישוב בראשותו של דוד בן גוריון לא נאותה אף לקיים דיון בגורל אנשי הגוש הנצורים, וכמובן לא דנה בסיוע שישוגר למענו. בעצם הגוש הנצור הופקר על ידי הנהגתו, כך טוען ראש מועצת גוש עציון לשעבר, שילה גל, בספר חדש שהוציא לאור.
לעבודת המחקר שלו הגיע שילה גל כשהחליט להוציא לאור את מכתביו של אביו לאמו, מכתבים שנשלחו מתוככי גוש עציון הנצור. למלאכת האיסוף נעזר גל בארכיונים ובבני משפחה בארץ ובארה"ב. תוך כדי עיון ונבירה במכתבים נחשף גל למכתבים ולמסמכים נוספים שלדבריו הממו אותו במסקנה העולה מהם: ההנהגה הפקירה את הנצורים.
"אינני חוקר, אך מעשה שהיה כך היה: עניין אותי לדעת מי מה ולמה קיבל החלטות בעניין הגוש, לצורך כך הייתי פעמים מספר בארכיון הציוני. יום אחד בעודי ממתין לחומר ארכיוני, עלעלתי בין דפי הפרוטוקולים של ההנהלה הציונית – אז הממשלה בדרך, וסקרתי את תקופת המצור. להפתעתי במשך חצי שנה לא קוים כל דיון בנושא הגוש הנצור. השחתי לפי תומי לפני מר מתי דרובלס יו"ר הארכיון: (אותו הכרתי בהיותו יו"ר החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית ואני אז יו"ר המועצה האזורית "גוש עציון") "מה הולך פה? יש לי הוכחות מבוססות שהפקירו את הגוש במצור תש"ח". ענה לי: "שמע, לפני מס' שבועות הבאנו לכאן ממחסני הסוכנות בצריפין, את כל החומר של המחלקה להתיישבות – תעיין שם, אנחנו עוד לא נגענו בחומר". עיינתי – חשכו עיני!!!", אומר גל.
את מסקנותיו אגד גל לספר שכלל לא תוכנן, ולדבריו אינו אלא יד ההשגחה. אולי מתוך צניעות אישית ואולי מתוך זהירות היסטורית מציין גל כי מסקנות אלו הן מסקנתו ודעתו האישית, אולם מדובר במסקנות חמורות ומטרידות באשר לקבלת ההחלטות באותם ימים קשים ואופן ומניעי קבלת ההחלטות.
לדבריו, במובאים גם במבוא וההקדמה לספר: "הדרג המדיני הבכיר ביותר באותה עת, בראשות בן גוריון (כמשתמע מהמסמכים הובא לידיעתו האישית המצב בגוש), לא דנו כלל, משך כל המצור, בעניין גוש עציון".
גל מציין עוד כי המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית לארץ ישראל נאותה להעביר לנצורי הגוש "תקציב חסר תוחלת", כהגדרתו. סכום " זעום לפי כל קנה מידה, למרות שעמד לרשותה תקציב לכך".
באותם ימים עמד לרשות החטיבה להתיישבות תקציב שעת חרום בגובה של 760.000 לא"י, כאשר 70,000 מתוכם נועדו למה שהוגדר כ"ישובים שמחוץ לתחום". למרות סכומים אלה שיכולים היו לתת מענה מתבקש בהיותם סכומים גבוהים מאוד באותם ימים קיבל הגוש הנצור סכומים בודדים.
בכ"ד שבט (4.2.48) כותב בא כוחם של משקי גוש עציון בת"א: "דרשנו להתקבל ל"וועדת הנגב". הגוף הוקם בעזרת הסוכנות לטפל בישובי הנגב הנצורים. אין בכתובים דיווח כי ישובי גוש עציון אכן התקבלו למסגרת זו, בתיק ישובי הנגב אין התייחסות לבקשה".
בתיקו של ישראל גלילי, אז ראש מטה ההגנה, תיק אותו מצא שילה גל בארכיון ההגנה, מצא את המסמך הבא:
גל מפנה את תשומת לבנו לעובדה שישובים אלה לא היו במצור, אך מסיבות שונות מצאה ההנהגה לכלול אותם כישובים הראויים לסיועה של ועדת הנגב. לעומתם נצורי גוש עציון לא זכו להכרה שהיה בכוחה להקל מעליהם את סבלם.
ביקורתו של גל מופנית גם כלפי הנהגת הציונות הדתית באותם ימים. "נציגי תנועת הפועל המזרחי, בהנהלת הסוכנות היהודית, נכחו כמעט בכל ישיבות המועצה ולא ביקשו אפילו פעם אחת דיון על גוש עציון. באחת מישיבותיה הראשונות של הנהלת הסוכנות היהודית מ' שפירא מכריז, "היום היו אצלי אנשי כפר-עציון, להחזיק שם נשים וילדים במצב כזה אסור". אין הוא מבקש לא דיון לא בעניינן ולא על גוש עציון. כנראה שהחולשה הפוליטית השפיעה".
"מחד עולה זעקה מצד נציגי הקיבוצים בירושלים על מצבם הכספי החמור, עד כדי שנציג כפר עציון כותב לאחר שיירת נבי דניאל כשלושה וחצי חודשים למצור: "במעט הכסף שהיה בידינו קנינו את המצרכים ששלחנו לגוש בשיירת נבי דניאל". וברוך ליפשיר ממשואות כותב: "בסוף ניסן, ארבעה חודשים למצור: הקופה ריקה ואני מקווה שבעזרת ה' אצליח להתחמק מכל המלווים, הנושים והספקים, שאני חייב להם ואוכל לכתוב את המכתב הבא מחוץ לבית הסוהר". ומאידך עולה חוסר המעש והיחס לגוש הנצור. כסף היה גם היה. הכול מפורט בספר".
על הרגשתם של הנצורים באותם ימים סיפר במכתב לרעייתו הדסה שהייתה בירושלים, שאול רז, חבר כפר עציון. על מכתבו מתנוסס התאריך: "ל' ניסן תש"ח": "מרירות רבה הצטברה בלב האנשים עקב אזלת היד והעדר כל מוסד שידאג להם. המאמץ הנדרש הוא למעלה מכל שיעור. אני בטוח שאין עוד מקום בארץ שאנשיו כה זועזעו ועייפו כמו שלנו. מצב ומעמד משונה לאנשינו, הם מופיעים בשני מעמדים, פעם כחיילים ופעם כעובדים מגויסים".
עוד מציין גל בדבריו כי בספרו של דוד בן גוריון "מדינה ישראל המתחדשת", הוצאת "עם עובד" 1969, כלל לא אוזכר גוש עציון שבמצור, "רק ב-13.5.48 מוזכרת נפילת הגוש".
על הקושי במלאכת איסוף המכתבים שהובילו להוצאתו לאור של הספר מספר גל דוגמא אחת מרבות: "אחת האמהות אסרה על ילדיה לפתוח ארון, בו נמצאו המכתבים מהאבא, פניתי אליה אישית וביקשתי את המכתבים. היא נאותה, רק עתה לאחר 60 שנה זכו הילדים, שהגדול ביניהם בגיל 70 לראות את המכתבים. כנראה שלוקח 50-60 שנה לחדור לחדרי בטן לאחר טראומה כזאת".
"חרשתי את כל הארכיונים הרלוואנטיים, והנה עליתי בדעתי: שהמסקנה העגומה והמצמררת מבחינתי - אחת היא: גוש עציון הופקר . שמא לא השתייכו לתנועה הנכונה ?!", מותיר גל שאלה קשה וחמורה בחלל האוויר.
גל מוסיף ומבהיר כי לא לשווא גדוש הספר בתצלומיהם של המסמכים האותנטיים מהתקופה המודברת: "צילמתי לספר את המסמכים המקוריים כדי שלא יגידו שנפלתי בלילה מהמיטה וקבלתי מכה בראש, והריני בודה הכול מליבי".
גל מדגיש כי הספר "האם הופקר גוש עציון במצור תש"ח?" הוא רק תוצר נילווה, כלשונו, לספר העיקרי "גבורת הנצורים", הספר בו הוא מגולל את חיי שגרתם של הנצורים, ואת צער הפרידה והכאב לאחר נטישתו של הגוש, כפי שעלו מתוך המכתבים והמסמכים שגילה בארץ ובחו"ל.
אגב, את שני הספרים ניתן להשיג אצל שילה גל עצמו בביתו שבישוב אלעזר שבגוש עציון.