כש"היינו ילדים – וזה היה מזמן", היינו אז שרים: "לאהוב ולהבטיח זה לא עולה בכלום..."
השיר שב ועלה בזיכרוני, כששמעתי את נשיאה של ארצות הברית, ג'ורג' בוש, מפזר את הבטחותיו הנדיבות להגן על קיומה של ישראל מפני כל המאיימים להשמידה- איראן, החיזבאללה, החמאס – ומי לא?
"שנית מצדה לא תיפול!" הכריז בלהט לתשואותיהם הסוערות של חברי הכנסת, אשר לא כמנהגם, גדשו הפעם את אולם המליאה. המאושר מכולם, היה, ללא ספק, ראש הממשלה, אהוד אולמרט; בדומה לילד מפוחד חסר ישע, המתרפק על אביו הגיבור, פניו זרחו למשמע כל אמרה של הפטרון האורח, ולא היה דבר שבח אחד או מחווה של חנופה שחסך מאורחו, עד כי לרגע נדמה שהנה עוד רגע והוא ייפול לרגליו בסערת הודיה. וג'ורג' בוש לא נשאר חייב, כשהגיע רגע הפרידה מול הבזקי המצלמות הרעיף שתי נשיקות מצלצלות על לחייו של מארחו – נשיקות שהצטיירו בעיני הצופים כמחווה של פרידה משותפו לחזון המדינה הפלשתינית. האמריקנים ידעו תמיד להתאים עצמם למציאות חדשה, "חזון שתי המדינות לשני העמים אינו תוכנית פרטית של אולמרט אלא מערב אישים נוספים משני הצדדים", הצהיר בוש בראיונותיו לכלי התקשורת בטרם נחיתתו בישראל בתשובה לטענה שמא הדחתו של אולמרט מכס ראש הממשלה תשים קץ למגעים מול הפלסטינים.
מצבם של הפלשתינים שובר את לבו של בוש:
אך ראו זה פלא: בטרם יבשה הדיו על הצהרותיו האוהדות בישראל, הזדרז להכריז באוזני הנשיא הפלשתיני הבלתי מוכתר, אבו מאזן, "שמצבם של הפלשתינים שובר את לבו, וזוהי הסיבה המרכזית למחויבותו להגיע להסכם שלום עם ישראל עוד בימי כהונתו...". סוכנויות הידיעות סיפרו, שהשניים נועדו כשעה בשארם אל-שיך וצעדו יחדיו יד ביד בזמן השקיעה, בדרכם לארוחה פרטית. "הסכם שלום יהיה הזדמנות לשים קץ לסבל המתרחש בשטחים הפלסטיניים", קונן בוש: "בכל פעם אנחנו מתקדמים עוד אינטש לעבר המטרה שלנו, של הגדרת מדינה וגבולותיה, וכן של סוגיית הפליטים..."
נשיא ארה"ב התייחס גם להתפתחות האחרונה בלבנון: "אני מעריץ את סניורה", הוא ציין. "אנחנו תומכים בלבנון ואנחנו מאמינים שצריך לשלוח לו חיזוקים ולשאול אותו מה הוא צריך. הדמוקרטיה הלבנונית חשובה מאוד למזרח התיכון".
סיניורה, לעומת זאת, שלמד זה עתה על עורו את ערכן של הצהרות התמיכה של בוש בפועל, שעה שנותר בודד במערכה מול החיזבאללה, בלי שאיש יחוש לעזרתו – סירב לבקשתו של בוש להיוועד עמו.
היוזמה המזרח תיכונית היא מפלטם האחרון של מזכירי המדינה:
במאמר מערכת מה-8 במאי השנה מזהיר ה- Washington Times את ישראל: "הנשיא בוש ומזכירת המדינה רייס החליטו כנראה להגביר את הלחץ על ישראל לבצע ויתורים, שמבחינתה הם שאלה של חיים ומוות, למחמוד עבאס, אדם חלש עם עבר ביטחוני מפוקפק שגורש מעזה בידי החמאס. רייס אינה מרוצה מהקצב בו ישראל מסירה מחסומים, שהם חלק ממערכת מורכבת של ביטחון שאפשרה לישראל להקטין באופן דרמטי את מספר פיגועי ההתאבדות נגד האוכלוסייה האזרחית שלה", ממשיך כותב המאמר ומזכיר: "לפני שישים שנה, מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל הוביל מאבק נואש בניסיון להניא את הנשיא טרומן מהכרה במדינת ישראל בעת הקמתה. כיום דוחקת מזכירת המדינה רייס בממשלת ישראל עד שתיאות לבצע ויתורים ביטחוניים מסוכנים".
מרטין פרץ, עורכו הראשי של המגזין השמאלני, The New Republc , נוקט בנימה חריפה יותר. תחת הכותרת : האסון הבא שתחולל הגברת רייס – הוא כותב: "אסור שישראל תסכן ולו חיי אזרח ישראלי אחד בכדי לספק דבר כלשהו לעזה. אסור היה לה לבצע משלוחי דלק ומזון במשך השנתיים האחרונות בזמן שהחמאס ומרעיו ירו טילים ורקטות לתוך הערים והקיבוצים בנגב. הגברת רייס נטלה חלק פעיל בנסיגה הישראלית המלאה מעזה ב-2005. עתה היא שוקדת על האסון הבא ומנסה לשמן את הגלגלים על ידי קיצוץ שטחים מגבולותיה של ישראל. כולם הבינו ומבינים שישראל תחזיק במספר גושי התנחלויות גדולים ובשטח שבין ישראל למעלה אדומים המונה יותר מ-40,000 בני אדם. 'שיבה לגבולות 1967' היא סיסמא בלבד ואינה יכולה להיחשב כמפת דרכים לשלום".
ונסיים בציטטה מדברי דניאל פלטקה, סגן נשיא ללימודי חוץ וביטחון במכון אמריקן אנטיפרייז: "כולם דוחפים יוזמה מזרח תיכונית – זהו המפלט האחרון עבור מזכירי מדינה בתום הקדנציה, המבקשים לעצב מורשת היסטורית...".
השיר שב ועלה בזיכרוני, כששמעתי את נשיאה של ארצות הברית, ג'ורג' בוש, מפזר את הבטחותיו הנדיבות להגן על קיומה של ישראל מפני כל המאיימים להשמידה- איראן, החיזבאללה, החמאס – ומי לא?
"שנית מצדה לא תיפול!" הכריז בלהט לתשואותיהם הסוערות של חברי הכנסת, אשר לא כמנהגם, גדשו הפעם את אולם המליאה. המאושר מכולם, היה, ללא ספק, ראש הממשלה, אהוד אולמרט; בדומה לילד מפוחד חסר ישע, המתרפק על אביו הגיבור, פניו זרחו למשמע כל אמרה של הפטרון האורח, ולא היה דבר שבח אחד או מחווה של חנופה שחסך מאורחו, עד כי לרגע נדמה שהנה עוד רגע והוא ייפול לרגליו בסערת הודיה. וג'ורג' בוש לא נשאר חייב, כשהגיע רגע הפרידה מול הבזקי המצלמות הרעיף שתי נשיקות מצלצלות על לחייו של מארחו – נשיקות שהצטיירו בעיני הצופים כמחווה של פרידה משותפו לחזון המדינה הפלשתינית. האמריקנים ידעו תמיד להתאים עצמם למציאות חדשה, "חזון שתי המדינות לשני העמים אינו תוכנית פרטית של אולמרט אלא מערב אישים נוספים משני הצדדים", הצהיר בוש בראיונותיו לכלי התקשורת בטרם נחיתתו בישראל בתשובה לטענה שמא הדחתו של אולמרט מכס ראש הממשלה תשים קץ למגעים מול הפלסטינים.
מצבם של הפלשתינים שובר את לבו של בוש:
אך ראו זה פלא: בטרם יבשה הדיו על הצהרותיו האוהדות בישראל, הזדרז להכריז באוזני הנשיא הפלשתיני הבלתי מוכתר, אבו מאזן, "שמצבם של הפלשתינים שובר את לבו, וזוהי הסיבה המרכזית למחויבותו להגיע להסכם שלום עם ישראל עוד בימי כהונתו...". סוכנויות הידיעות סיפרו, שהשניים נועדו כשעה בשארם אל-שיך וצעדו יחדיו יד ביד בזמן השקיעה, בדרכם לארוחה פרטית. "הסכם שלום יהיה הזדמנות לשים קץ לסבל המתרחש בשטחים הפלסטיניים", קונן בוש: "בכל פעם אנחנו מתקדמים עוד אינטש לעבר המטרה שלנו, של הגדרת מדינה וגבולותיה, וכן של סוגיית הפליטים..."
נשיא ארה"ב התייחס גם להתפתחות האחרונה בלבנון: "אני מעריץ את סניורה", הוא ציין. "אנחנו תומכים בלבנון ואנחנו מאמינים שצריך לשלוח לו חיזוקים ולשאול אותו מה הוא צריך. הדמוקרטיה הלבנונית חשובה מאוד למזרח התיכון".
סיניורה, לעומת זאת, שלמד זה עתה על עורו את ערכן של הצהרות התמיכה של בוש בפועל, שעה שנותר בודד במערכה מול החיזבאללה, בלי שאיש יחוש לעזרתו – סירב לבקשתו של בוש להיוועד עמו.
היוזמה המזרח תיכונית היא מפלטם האחרון של מזכירי המדינה:
במאמר מערכת מה-8 במאי השנה מזהיר ה- Washington Times את ישראל: "הנשיא בוש ומזכירת המדינה רייס החליטו כנראה להגביר את הלחץ על ישראל לבצע ויתורים, שמבחינתה הם שאלה של חיים ומוות, למחמוד עבאס, אדם חלש עם עבר ביטחוני מפוקפק שגורש מעזה בידי החמאס. רייס אינה מרוצה מהקצב בו ישראל מסירה מחסומים, שהם חלק ממערכת מורכבת של ביטחון שאפשרה לישראל להקטין באופן דרמטי את מספר פיגועי ההתאבדות נגד האוכלוסייה האזרחית שלה", ממשיך כותב המאמר ומזכיר: "לפני שישים שנה, מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל הוביל מאבק נואש בניסיון להניא את הנשיא טרומן מהכרה במדינת ישראל בעת הקמתה. כיום דוחקת מזכירת המדינה רייס בממשלת ישראל עד שתיאות לבצע ויתורים ביטחוניים מסוכנים".
מרטין פרץ, עורכו הראשי של המגזין השמאלני, The New Republc , נוקט בנימה חריפה יותר. תחת הכותרת : האסון הבא שתחולל הגברת רייס – הוא כותב: "אסור שישראל תסכן ולו חיי אזרח ישראלי אחד בכדי לספק דבר כלשהו לעזה. אסור היה לה לבצע משלוחי דלק ומזון במשך השנתיים האחרונות בזמן שהחמאס ומרעיו ירו טילים ורקטות לתוך הערים והקיבוצים בנגב. הגברת רייס נטלה חלק פעיל בנסיגה הישראלית המלאה מעזה ב-2005. עתה היא שוקדת על האסון הבא ומנסה לשמן את הגלגלים על ידי קיצוץ שטחים מגבולותיה של ישראל. כולם הבינו ומבינים שישראל תחזיק במספר גושי התנחלויות גדולים ובשטח שבין ישראל למעלה אדומים המונה יותר מ-40,000 בני אדם. 'שיבה לגבולות 1967' היא סיסמא בלבד ואינה יכולה להיחשב כמפת דרכים לשלום".
ונסיים בציטטה מדברי דניאל פלטקה, סגן נשיא ללימודי חוץ וביטחון במכון אמריקן אנטיפרייז: "כולם דוחפים יוזמה מזרח תיכונית – זהו המפלט האחרון עבור מזכירי מדינה בתום הקדנציה, המבקשים לעצב מורשת היסטורית...".