קו ה- 4 ביוני הוא קו המבוסס על "שטחים כבושים": שטחים שהסורים כבשו ממדינת-ישראל בשנים שאחרי מלחמת העצמאות, ושלטו בהם עד מלחמת ששת הימים. חמת-גדר, כפר הנופש כינר, ה"לונה-גל" - כולם ב"שטח כבוש" שהסורים כבשו מאיתנו בשנים 49-67.
הדבר המדאיג ביותר בשטף הידיעות על חידוש המו"מ בין ישראל וסוריה, היו דבריו של שר החוץ הסורי וליד מועלם, כשאישר את דבר המגעים: "ישראל הביעה התחייבות לנסיגה מלאה מרמת הגולן, עד לקווי ה-4 ביוני 1967".
בהנחה שמועלם דובר אמת, והעבר מוכיח שברוב המקרים כשצד ערבי כלשהו חשף ויתורים של ישראל הוא דיבר אמת, הוא חשף את עומק ההפקרות המדינית של אולמרט: נכונות למסור לסורים לא רק את כל רמת הגולן, מהלך מופקר וחסר אחריות משל עצמו, אלא גם מחצית ים כינרת, על כל המשתמע מכך לגבי משק המים של מדינת ישראל. הוויכוח מסתבר כבר איננו על הגולן. זה כבר נמצא "בכיסו" של אסד. עכשיו מתווכחים, אם בכלל, על הכינרת.
קו ה- 4 ביוני הוא קו המבוסס על "שטחים כבושים": שטחים שהסורים כבשו מארץ-ישראל בשנים שאחרי מלחמת העצמאות, ושלטו בהם עד מלחמת ששת הימים. הגבול הבינלאומי נקבע בידי בריטניה וצרפת אחרי מלחמת העולם הראשונה, בהסכם סאן-רמו בין שתי המדינות ב-23 בדצמבר 1920. הוא סומן אח"כ בידי המהנדסים ניוקומב הבריטי ופולה הצרפתי ב- 10 במרס 1923, כששתי המדינות קבעו את גבולות שטחי המנדט ביניהם. גם אז, אגב, היו התורכים ברקע, שכן לא ניתן היה לתת להסכם מעמד חוקי כל עוד לא נחתם הסכם שלום עם תורכיה אחרי מלחמת העולם הראשונה. זה נחתם רק ב-29 בספטמבר 1923.
הגבול הבינלאומי – שהוא מסוכן לישראל לא פחות מקו ה- 4 ביוני - נמתח מצפון לדרום, לאורך הגדה המזרחית של הירדן ועד שפך הכינרת. משם הוא עובר במרחק של 10מטרים (!!!) מהחוף הצפוני מזרחי של הכינרת עד צפונה לקיבוץ עין-גב. מעין-גב נמתח הגבול כקילומטר אחד מהחוף, ומתחבר אל גבול ירדן, כאשר חמת-גדר נכללת בתחום ארץ-ישראל.
סוריה, שקיבלה את עצמאותה בשנת 1946, לא הכירה מעולם ב"גבול הבינלאומי", ופעלה למחיקתו. במלחמת העצמאות פלש הצבא הסורי לארץ-ישראל, והצליח לכבוש שטחים ממערב לגבול הבינלאומי, בתוך שטח ישראל. המלחמה הסתיימה כשהסורים מחזיקים ברמת הבניאס, במשולש משמר-הירדן - שבתוכו קיבוץ גדות ומושב משמר-הירדן - כמעט עד כביש ראש-פינה (כולל קיבוץ גדות), במשולש אלמגור מעל שפך הכינרת (מוצב תל-מוטילה), וברצועה לאורך חופה המזרחי של הכנרת. הסורים, אגב, היו גאים בזה שהם הצליחו לכבוש שטחים מארץ-ישראל ולשמור עליהם.
במסגרת הסכמי שביתת הנשק הסכימה סוריה לסגת מאזורים אלו, ושתי המדינות הסכימו לתת לשטחים אלו מעמד של "איזורים מפורזים", שבהם מותר החזיק רק אזרחים, ולא צבא. את הפתרון דחו לימים טובים יותר - שמעולם לא הגיעו בין ישראל וסוריה. אדרבא, בשנים 1949-1967 עשו הסורים הכל להשתלט על שטחים נוספים מהשטחים המפורזים, והצליחו לעשות זאת במספר מקומות, כמו חמת-גדר, ונוקייב. כפר הנופש כינר, חוף דוגית, ה"לונה-גל" בחוף גולן ועוד חופי רחצה רבים - כולם ב"שטח כבוש", זה שהסורים כבשו בשנים 49-67.
זו הסיבה שלא ניתן למצוא מפה של "קו ה- 4 ביוני". פשוט לא היה קו אחד כזה. הוא השתנה כל העת, בהתאם לתנועות הצבא הסורי בשטח. ואלו לא פסקו 19 שנה.
הגבול הבינלאומי הוא גבול נייד - הוא עובר 10 מ' מקו המים, לפי מפלס הכינרת בכל שנה. השנה, למשל, היה הגבול זז הרבה הרבה מערבה, עם ירידת המיפלס עקב הבצורת. אבל לסורים זה לא שינה הרבה. הם ממילא השתלטו על מזרח הכינרת בכל השטח מעין-גב וצפונה.
הסורים דרשו תמיד נסיגה לקווי 67 – כלומר שהחוף המזרחי של הכנרת נמצא בריבונות סורית. בשנים שלפני 1967 הסורים אכן שלטו בחוף המזרחי של הכנרת מצפון לעין-גב, כיוון שישראל לא יכלה לממש בפועל את ריבונותה על רצועה של 10 מטרים. סוריה, בעצם, דרשה לקבל ריבונות על שטח שלא היה בריבונותה.
על פי החוק הבינלאומי, שתי מדינות הנוגעות באותו מקור מים, מתחלקות במימיו. כל ראשי הממשלות שהביעו בעבר נכונות לנסיגה מלאה מהגולן, רבין ז"ל ויבדל"א פרס וברק, התעקשו שהנסיגה תהיה עד לגבול הבינלאומי, המשאיר לישראל רצועה דקיקה של 10 מטרים בחוף המזרחי של הכנרת. פירושו של דבר, שהכנרת כולה נשארת בריבונות ישראלית.
הגבול הבינלאומי עובר גם על הרכס שמעל הגדה המזרחית של נהר הירדן, מכליל את כל אפיק הירדן בשליטה ישראלית, בניגוד לירמוך למשל, בו הגבול עובר באמצע הנהר. בשטח קיימים עד היום אבני גבול המצביעים על מיקום הגבול הבינלאומי.
משמעות ההבדל ברורה: גבול העובר באמצע הנהר, מי הנהר שייכים לשתי המדינות החולקות אותו. גבול המכליל את הנהר בריבונות מדינה אחת, המים שייכים רק לה. כעת ברור מדוע הסורים מתעקשים על קו ה-4 ביוני: הם דורשים לעגן בהסכם את שליטתם על מי הירדן, אותם מים המזינים את מאגר המים העיקרי של ישראל, הכינרת.
גם פארק הירדן, אתר הרחצה הפופולארי, היה להלכה בריבונות ישראלית, אולם בפועל שלטו עליו הסורים. באופן מעשי הגבול היה הירדן עצמו, ומדינת ישראל לא יכלה לממש את ריבונותה על המדרון שמעבר לגדה המזרחית של הנהר. הסורים השתלטו על המדרון הזה ללא כל קושי, וכך קבעו בפועל את קו ה- 4 ביוני, כשהם מנצלים את שליטתם בפועל לשאוב ממי הנהר.
זה נכון גם לגבי אתר חמת-גדר, אל-חמה. בהסכם שביתת הנשק עם סוריה משנת 1949 נכללה חמת-גדר בשטח הריבוני של ישראל. ישראל ביקשה לממש את ריבונותה בשטח באמצעות סיורי משטרה, עד שב-5 באפריל 1951 תקפו הסורים משמר משטרה שנע באיזור אל-חמה. 7 שוטרים נהרגו. ישראל ויתרה מאותו יום על מימוש ריבונותה בשטח, והסורים "כבשו" אותו בפועל, עד מלחמת ששת הימים. אם אולמרט אכן התחייב לנסיגה לקווי 67, הוא הסכים שהסורים יקבלו ריבונות רשמית גם על אל-חמה וגם על החוף המזרחי של הכנרת, שלא היתה בידיהם מעולם.
הדבר המדאיג ביותר בשטף הידיעות על חידוש המו"מ בין ישראל וסוריה, היו דבריו של שר החוץ הסורי וליד מועלם, כשאישר את דבר המגעים: "ישראל הביעה התחייבות לנסיגה מלאה מרמת הגולן, עד לקווי ה-4 ביוני 1967".
בהנחה שמועלם דובר אמת, והעבר מוכיח שברוב המקרים כשצד ערבי כלשהו חשף ויתורים של ישראל הוא דיבר אמת, הוא חשף את עומק ההפקרות המדינית של אולמרט: נכונות למסור לסורים לא רק את כל רמת הגולן, מהלך מופקר וחסר אחריות משל עצמו, אלא גם מחצית ים כינרת, על כל המשתמע מכך לגבי משק המים של מדינת ישראל. הוויכוח מסתבר כבר איננו על הגולן. זה כבר נמצא "בכיסו" של אסד. עכשיו מתווכחים, אם בכלל, על הכינרת.
קו ה- 4 ביוני הוא קו המבוסס על "שטחים כבושים": שטחים שהסורים כבשו מארץ-ישראל בשנים שאחרי מלחמת העצמאות, ושלטו בהם עד מלחמת ששת הימים. הגבול הבינלאומי נקבע בידי בריטניה וצרפת אחרי מלחמת העולם הראשונה, בהסכם סאן-רמו בין שתי המדינות ב-23 בדצמבר 1920. הוא סומן אח"כ בידי המהנדסים ניוקומב הבריטי ופולה הצרפתי ב- 10 במרס 1923, כששתי המדינות קבעו את גבולות שטחי המנדט ביניהם. גם אז, אגב, היו התורכים ברקע, שכן לא ניתן היה לתת להסכם מעמד חוקי כל עוד לא נחתם הסכם שלום עם תורכיה אחרי מלחמת העולם הראשונה. זה נחתם רק ב-29 בספטמבר 1923.
הגבול הבינלאומי – שהוא מסוכן לישראל לא פחות מקו ה- 4 ביוני - נמתח מצפון לדרום, לאורך הגדה המזרחית של הירדן ועד שפך הכינרת. משם הוא עובר במרחק של 10מטרים (!!!) מהחוף הצפוני מזרחי של הכינרת עד צפונה לקיבוץ עין-גב. מעין-גב נמתח הגבול כקילומטר אחד מהחוף, ומתחבר אל גבול ירדן, כאשר חמת-גדר נכללת בתחום ארץ-ישראל.
סוריה, שקיבלה את עצמאותה בשנת 1946, לא הכירה מעולם ב"גבול הבינלאומי", ופעלה למחיקתו. במלחמת העצמאות פלש הצבא הסורי לארץ-ישראל, והצליח לכבוש שטחים ממערב לגבול הבינלאומי, בתוך שטח ישראל. המלחמה הסתיימה כשהסורים מחזיקים ברמת הבניאס, במשולש משמר-הירדן - שבתוכו קיבוץ גדות ומושב משמר-הירדן - כמעט עד כביש ראש-פינה (כולל קיבוץ גדות), במשולש אלמגור מעל שפך הכינרת (מוצב תל-מוטילה), וברצועה לאורך חופה המזרחי של הכנרת. הסורים, אגב, היו גאים בזה שהם הצליחו לכבוש שטחים מארץ-ישראל ולשמור עליהם.
במסגרת הסכמי שביתת הנשק הסכימה סוריה לסגת מאזורים אלו, ושתי המדינות הסכימו לתת לשטחים אלו מעמד של "איזורים מפורזים", שבהם מותר החזיק רק אזרחים, ולא צבא. את הפתרון דחו לימים טובים יותר - שמעולם לא הגיעו בין ישראל וסוריה. אדרבא, בשנים 1949-1967 עשו הסורים הכל להשתלט על שטחים נוספים מהשטחים המפורזים, והצליחו לעשות זאת במספר מקומות, כמו חמת-גדר, ונוקייב. כפר הנופש כינר, חוף דוגית, ה"לונה-גל" בחוף גולן ועוד חופי רחצה רבים - כולם ב"שטח כבוש", זה שהסורים כבשו בשנים 49-67.
זו הסיבה שלא ניתן למצוא מפה של "קו ה- 4 ביוני". פשוט לא היה קו אחד כזה. הוא השתנה כל העת, בהתאם לתנועות הצבא הסורי בשטח. ואלו לא פסקו 19 שנה.
הגבול הבינלאומי הוא גבול נייד - הוא עובר 10 מ' מקו המים, לפי מפלס הכינרת בכל שנה. השנה, למשל, היה הגבול זז הרבה הרבה מערבה, עם ירידת המיפלס עקב הבצורת. אבל לסורים זה לא שינה הרבה. הם ממילא השתלטו על מזרח הכינרת בכל השטח מעין-גב וצפונה.
הסורים דרשו תמיד נסיגה לקווי 67 – כלומר שהחוף המזרחי של הכנרת נמצא בריבונות סורית. בשנים שלפני 1967 הסורים אכן שלטו בחוף המזרחי של הכנרת מצפון לעין-גב, כיוון שישראל לא יכלה לממש בפועל את ריבונותה על רצועה של 10 מטרים. סוריה, בעצם, דרשה לקבל ריבונות על שטח שלא היה בריבונותה.
על פי החוק הבינלאומי, שתי מדינות הנוגעות באותו מקור מים, מתחלקות במימיו. כל ראשי הממשלות שהביעו בעבר נכונות לנסיגה מלאה מהגולן, רבין ז"ל ויבדל"א פרס וברק, התעקשו שהנסיגה תהיה עד לגבול הבינלאומי, המשאיר לישראל רצועה דקיקה של 10 מטרים בחוף המזרחי של הכנרת. פירושו של דבר, שהכנרת כולה נשארת בריבונות ישראלית.
הגבול הבינלאומי עובר גם על הרכס שמעל הגדה המזרחית של נהר הירדן, מכליל את כל אפיק הירדן בשליטה ישראלית, בניגוד לירמוך למשל, בו הגבול עובר באמצע הנהר. בשטח קיימים עד היום אבני גבול המצביעים על מיקום הגבול הבינלאומי.
משמעות ההבדל ברורה: גבול העובר באמצע הנהר, מי הנהר שייכים לשתי המדינות החולקות אותו. גבול המכליל את הנהר בריבונות מדינה אחת, המים שייכים רק לה. כעת ברור מדוע הסורים מתעקשים על קו ה-4 ביוני: הם דורשים לעגן בהסכם את שליטתם על מי הירדן, אותם מים המזינים את מאגר המים העיקרי של ישראל, הכינרת.
גם פארק הירדן, אתר הרחצה הפופולארי, היה להלכה בריבונות ישראלית, אולם בפועל שלטו עליו הסורים. באופן מעשי הגבול היה הירדן עצמו, ומדינת ישראל לא יכלה לממש את ריבונותה על המדרון שמעבר לגדה המזרחית של הנהר. הסורים השתלטו על המדרון הזה ללא כל קושי, וכך קבעו בפועל את קו ה- 4 ביוני, כשהם מנצלים את שליטתם בפועל לשאוב ממי הנהר.
זה נכון גם לגבי אתר חמת-גדר, אל-חמה. בהסכם שביתת הנשק עם סוריה משנת 1949 נכללה חמת-גדר בשטח הריבוני של ישראל. ישראל ביקשה לממש את ריבונותה בשטח באמצעות סיורי משטרה, עד שב-5 באפריל 1951 תקפו הסורים משמר משטרה שנע באיזור אל-חמה. 7 שוטרים נהרגו. ישראל ויתרה מאותו יום על מימוש ריבונותה בשטח, והסורים "כבשו" אותו בפועל, עד מלחמת ששת הימים. אם אולמרט אכן התחייב לנסיגה לקווי 67, הוא הסכים שהסורים יקבלו ריבונות רשמית גם על אל-חמה וגם על החוף המזרחי של הכנרת, שלא היתה בידיהם מעולם.