בדברים שנשאה בכנס לשכת עורכי הדין המתקיים באילת אמרה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש, כי במצבה הנוכחי של מדינת ישראל הערובה ליציבותה היא ביצור מעמדו של בית המשפט ושמירה עליו.
לדברי השופטת בייניש "המציאות הישראלית מחייבת כיום לעשות הכול כדי לחזק את מעמדו של בית המשפט העליון ולא להחלישו כמו שיש המציעים לעשות. זאת משום שבית המשפט הוא אחד משלוש זרועות השלטון שהאיזון ביניהן מבטיח את קיומה של הדמוקרטיה בישראל. הדמוקרטיה שלנו נמצאת בתנאים של חרדה לקיומה היציב עקב המצב הביטחוני, עקב הפערים החברתיים והמצוקה ועקב הצורך באכיפת החוק. בתנאים אלה, בית משפט עצמאי, מקצועי, מנותק מלחצים פוליטיים, ומהלכי רוח חולפים הוא הערובה לקיומנו כחברה דמוקרטית".
מסקנת דבריה של בייניש היא כי "אין לערער את האיזון העדין שבתוכו פועלת הרשות השופטת ויש לעשות יותר לחיזוקה ולעצמאותה".
כותרת הכנס בה אמרה בייניש את הדברים היא 'הפרדת הרשויות בישראל לאן?' ולטעמה של בייניש עצם הצבת סימן השאלה בכותרת האירוע מטרידה מאוד. לדבריה היא חוששת "שהשיח הפוליטי-ציבורי של השנים האחרונות שוחק במידה רבה של זילות את המושג הפרדת הרשויות, ואולי נעשה בו לאחרונה שימוש ציני".
בייניש האשימה בערעור היציבות השלטונית בין השאר גם את מה שהגדירה כ"המגמות המסתמנות לצמצום סמכויות הביקורת השיפוטית של בית המשפט הגבוה לצדק תוך שימוש מוטעה ומטעה בטענה של הגנה על עקרון הפרדת הרשויות".
בדבריה שבה בייניש ורמזה ביקורת כלפי הצעות הרפורמה של שר המשפטים, פרופם' דניאל פרידמן. לדבריה קיימות "הצעות לא מעטות לחקיקה שנועדה לצמצם את האוטונומיה המקצועית והמוסדית של המערכת השיפוטית, הצעות שכולן מובילות להגברת תלותה ברשות המבצעת – לגרום ליותר השפעה פוליטית בהליכי הבחירה של השופטים, לצמצם את סמכויות נשיא בית המשפט העליון, ולהגביר את המעורבות הממשלתית באדמיניסטרציה השיפוטית".
"כתוצאה מהביקורת המושמעת נדמה, לעתים, כאילו הבעיה של מדינת ישראל היא בהשתלטותו של בית המשפט העליון על המערכות השלטוניות תוך חטיפת הכוח השלטוני לידיו, באופן שהרשויות המבצעת והמחוקקת מנועות להפעיל באורח תקין וראוי את סמכויותיהן עקב תהליך של "משפטיזציה". זהו תיאור שהמרחק בינו לבין המציאות רב. בפער הקיים בין המציאות שבה מנסה בית המשפט להטמיע נורמות חוקתיות, כללי התנהגות ראויים במוסדות השלטון, ערכי מנהל תקין בגופי הממשל, לבין המצב בו אנו שרויים כתוצאה מאי כיבוד החוק בכל תחומי החברה בישראל, קשה להבין את המגמה של צמצום כוחו של בית המשפט. האמנם במדינה הנאבקת בתופעות של אלימות חמורה, של זלזול בחיי אדם; במדינה שבה יש מאמץ ללחימה במשפחות פשע ומאבק למיגור של תופעות שחיתות; פערים חברתיים והיעדר אמון במוסדות השלטון; במדינה שבה יש צורך מתמיד לקיים איזון בין צרכי בטחון לבין הגנה על זכויות אדם, בית המשפט הוא המאיים על האיזון הראוי בשיטת המשטר שלנו? והנה במקום לחזק את הזרוע השיפוטית החלשה מבין זרועות השלטון, יש מקרבנו המחפשים דרך לצמצם את כוחה", הטיחה בייניש במבקרי ביהמ"ש.
לדבריה "תפקידו של בית המשפט הוא להפעיל את ביקורתו השיפוטית על כך ששתי זרועות השלטון האחרות - הממשלה והכנסת - יפעלו כדין במסגרת סמכויותיהן. על בית המשפט לכבד את המוסדות הנבחרים ולגזור על עצמו ריסון, והוא אמנם נמנע מלפלוש לתפקידיהן המובהקים, מלבד באמצעות הביקורת שהוא מפעיל עליהן. אלה נקודות החיכוך המתחייבות בין הרשויות; צריך לזכור כי בשום שיטה דמוקרטית לא מתקיימת הפרדת רשויות במובנו הטהרני של ביטוי זה. אין בועה סטרילית בה מצויה כל רשות בנפרד ובבידוד. בהפרדה בין הרשויות טמון הרעיון של ביזור מוקדי הכוח ולא ריכוזו באופן שיש בו כדי לפגוע בזכויות האדם. יש זיקה מוסדית בין הרשויות ויש דיאלוג מוסדי ביניהן. הממשלה מחוקקת - אם כי חקיקת משנה - ואם היא חורגת מתחומיה ופולשת לתחומה של הרשות המחוקקת, מי הגורם שיבקר ויחזיר את חלוקת התפקידים למקומה – בית המשפט. כאשר בית המשפט קובע בפסיקתו ש"הסדרים ראשוניים" מחייבים חקיקה של הכנסת ולא הסדרים של הממשלה, הוא אינו פוגע בכנסת אלא מגן על מעמדה אל מול הרשות המבצעת, וכך אמנם קבע בית המשפט בעניין "גיוס בחורי הישיבות", בעניין "אזורי עדיפות לאומית" או בפסיקתו בעניין היחס בין חוק ההסדרים שמציעה הממשלה לבין חקיקת הכנסת".
לדברי השופטת בייניש "המציאות הישראלית מחייבת כיום לעשות הכול כדי לחזק את מעמדו של בית המשפט העליון ולא להחלישו כמו שיש המציעים לעשות. זאת משום שבית המשפט הוא אחד משלוש זרועות השלטון שהאיזון ביניהן מבטיח את קיומה של הדמוקרטיה בישראל. הדמוקרטיה שלנו נמצאת בתנאים של חרדה לקיומה היציב עקב המצב הביטחוני, עקב הפערים החברתיים והמצוקה ועקב הצורך באכיפת החוק. בתנאים אלה, בית משפט עצמאי, מקצועי, מנותק מלחצים פוליטיים, ומהלכי רוח חולפים הוא הערובה לקיומנו כחברה דמוקרטית".
מסקנת דבריה של בייניש היא כי "אין לערער את האיזון העדין שבתוכו פועלת הרשות השופטת ויש לעשות יותר לחיזוקה ולעצמאותה".
כותרת הכנס בה אמרה בייניש את הדברים היא 'הפרדת הרשויות בישראל לאן?' ולטעמה של בייניש עצם הצבת סימן השאלה בכותרת האירוע מטרידה מאוד. לדבריה היא חוששת "שהשיח הפוליטי-ציבורי של השנים האחרונות שוחק במידה רבה של זילות את המושג הפרדת הרשויות, ואולי נעשה בו לאחרונה שימוש ציני".
בייניש האשימה בערעור היציבות השלטונית בין השאר גם את מה שהגדירה כ"המגמות המסתמנות לצמצום סמכויות הביקורת השיפוטית של בית המשפט הגבוה לצדק תוך שימוש מוטעה ומטעה בטענה של הגנה על עקרון הפרדת הרשויות".
בדבריה שבה בייניש ורמזה ביקורת כלפי הצעות הרפורמה של שר המשפטים, פרופם' דניאל פרידמן. לדבריה קיימות "הצעות לא מעטות לחקיקה שנועדה לצמצם את האוטונומיה המקצועית והמוסדית של המערכת השיפוטית, הצעות שכולן מובילות להגברת תלותה ברשות המבצעת – לגרום ליותר השפעה פוליטית בהליכי הבחירה של השופטים, לצמצם את סמכויות נשיא בית המשפט העליון, ולהגביר את המעורבות הממשלתית באדמיניסטרציה השיפוטית".
"כתוצאה מהביקורת המושמעת נדמה, לעתים, כאילו הבעיה של מדינת ישראל היא בהשתלטותו של בית המשפט העליון על המערכות השלטוניות תוך חטיפת הכוח השלטוני לידיו, באופן שהרשויות המבצעת והמחוקקת מנועות להפעיל באורח תקין וראוי את סמכויותיהן עקב תהליך של "משפטיזציה". זהו תיאור שהמרחק בינו לבין המציאות רב. בפער הקיים בין המציאות שבה מנסה בית המשפט להטמיע נורמות חוקתיות, כללי התנהגות ראויים במוסדות השלטון, ערכי מנהל תקין בגופי הממשל, לבין המצב בו אנו שרויים כתוצאה מאי כיבוד החוק בכל תחומי החברה בישראל, קשה להבין את המגמה של צמצום כוחו של בית המשפט. האמנם במדינה הנאבקת בתופעות של אלימות חמורה, של זלזול בחיי אדם; במדינה שבה יש מאמץ ללחימה במשפחות פשע ומאבק למיגור של תופעות שחיתות; פערים חברתיים והיעדר אמון במוסדות השלטון; במדינה שבה יש צורך מתמיד לקיים איזון בין צרכי בטחון לבין הגנה על זכויות אדם, בית המשפט הוא המאיים על האיזון הראוי בשיטת המשטר שלנו? והנה במקום לחזק את הזרוע השיפוטית החלשה מבין זרועות השלטון, יש מקרבנו המחפשים דרך לצמצם את כוחה", הטיחה בייניש במבקרי ביהמ"ש.
לדבריה "תפקידו של בית המשפט הוא להפעיל את ביקורתו השיפוטית על כך ששתי זרועות השלטון האחרות - הממשלה והכנסת - יפעלו כדין במסגרת סמכויותיהן. על בית המשפט לכבד את המוסדות הנבחרים ולגזור על עצמו ריסון, והוא אמנם נמנע מלפלוש לתפקידיהן המובהקים, מלבד באמצעות הביקורת שהוא מפעיל עליהן. אלה נקודות החיכוך המתחייבות בין הרשויות; צריך לזכור כי בשום שיטה דמוקרטית לא מתקיימת הפרדת רשויות במובנו הטהרני של ביטוי זה. אין בועה סטרילית בה מצויה כל רשות בנפרד ובבידוד. בהפרדה בין הרשויות טמון הרעיון של ביזור מוקדי הכוח ולא ריכוזו באופן שיש בו כדי לפגוע בזכויות האדם. יש זיקה מוסדית בין הרשויות ויש דיאלוג מוסדי ביניהן. הממשלה מחוקקת - אם כי חקיקת משנה - ואם היא חורגת מתחומיה ופולשת לתחומה של הרשות המחוקקת, מי הגורם שיבקר ויחזיר את חלוקת התפקידים למקומה – בית המשפט. כאשר בית המשפט קובע בפסיקתו ש"הסדרים ראשוניים" מחייבים חקיקה של הכנסת ולא הסדרים של הממשלה, הוא אינו פוגע בכנסת אלא מגן על מעמדה אל מול הרשות המבצעת, וכך אמנם קבע בית המשפט בעניין "גיוס בחורי הישיבות", בעניין "אזורי עדיפות לאומית" או בפסיקתו בעניין היחס בין חוק ההסדרים שמציעה הממשלה לבין חקיקת הכנסת".