ד"ר אודי לבל, המתמחה בפסיכולוגיה פוליטית, אומר הבוקר כי טומי לפיד התעקש להלחם נגד הליבראלים הקיצוניים, המטילים ספק בצדקת קיומה של מדינת ישראל.
"הוא נחרט בזיכרון הישראלי הקצר כפרובוקטור מ'פופוליטיקה', כ'שונא החרדים' משינוי וכתקווה הלבנה הגדולה של הליבראליזם הישראלי. אך לפיד ביטא קול ייחודי בשדה הפוליטי-אידיאולוגי בו פעל, את קול היהודי חסר הספקות בדבר צדקתו של עמו באשר לזכותו למדינה יהודית בארץ ישראל", מנתח לבל.
לדברי לבל, "בשנים האחרונות הופכת אופנת ההתנכרות למיזם הציוני לבון טון בחוגים הליבראליים. לפיד היה שונה מכלל חסידיו של המחנה. רבים מידי מקרב אלו, שהתרגלו להגן על הפרט הנרמס ולתפוס את המדינה כתוקפן דורס, הלכו עוד כמה צעדים והחילו את ראייתם זו אף בכל הקשור לעצם קיומה של ישראל. זו החלה מוצגת על ידם כמוקמת בחטא, כמיזם קולוניאלי, לא לגיטימי, המתיימרת לייצג עם יהודי שספק אם קיים. שיח זה מציג כיום את הציונות כאחראית לכל רע הכרחי – לדיכוי נשים, לניצול המזרחים, להזנחת הפריפריה – עוד מעט ותואשם כאחראית לבצורת. היהדות, במסגרת שיח זה – נתפסת כלאום מדומיין אשר באמצעות מניפולציות המיטה אסון על מיליוני פלסטינים וגזלה את אדמותיהם. לפיד סימל את ההיפך מכך. טינתו למחנה הדתי-חרדי הייתה עצומה, אך בכל עימות פולמוסי עם החרדים טרח לטעון כי יהדותו לא נופלת מיהדותם. במילים אחרות, לא הייתה זו התנכרות ליהדות, אף לא בוז כלפיה, אלא רצון עז להעניק לה נוסח נוסף ולזכות בהכרה כבנה האותנטי".
ד"ר לבל מסביר כי אמנם "בכל עימות פוליטי על השוויון בנטל תקף לפיד את המשתמטים משירות צבאי תחת הכסות של 'תורתם אמונתם', אך לא הייתה זו עמדה פציפיסטית הרואה בשירות הצבאי רעה מיליטריסטית – ההיפך מכך, הייתה זו הכרה בהכרח כי שירות המדינה, ההתגייסות לצבא ואף הצורך להקריב עבור הישרדותה של החברה הישראלית בארצה, הינה נדבך מרכזי בין המצוות הלאומיות, שאינן נופלת מאלו הדתיות, ניסיון להרחיב את מעגל התורמים למדינה ולא ניסיון לזרוע התנכרות כלפיה".
לבל מדגיש כי "לצד מלחמתו של לפיד נגד שעון החורף וחוק החמץ במדינת ישראל פנימה, הוא ידע ללמד סנגוריה על מדיניות הביטחון של ישראל החוצה. להבהיר את צדקת תביעותיה הקיומיות של ישראל בעולם ולהזכיר לכל מקטרג זר את גורלם של היהודים בארצו קודם להקמת מדינתם".
"טומי לפיד איפשר לבעלי תפיסות ליבראליות מובהקות למצוא את מקומם במחנה היהודי-ציוני, להגדיר עצמם כאנשי זכויות אדם וכפטריוטים ציוניים באותה נשימה", הוא מציין.