בית המשפט העליון הכשיר את חוק "כליאת לוחמים בלתי חוקיים", אך צמצם את היקפו וקבע את הקריטריונים לכליאת לוחמים אלו, "תכליתו של החוק ראוייה והוא נחוץ על מנת לשמור על האינטרס הציבורי", כתבו השופטים.
מדובר בחוק שחוקקה הכנסת בשנת 2002 שמאפשר כליאה במעצר מינהלי של מי שלקח חלק בפעילות איבה נגד מדינת ישראל ואינו נחשב שבוי מלחמה. השופטים הבהירו בפסק הדין כי החוק נוגע רק לעצורים שאינם אזרחים ישראלים.
נסביר כי לבג"צ הופנו ערעורים כנגד נגד צווי כליאה פרטניים שהוצאו מכוח חוק זה. בעקבות כך קיימו השופטים דיון שהתמקד בסוגיות עקרוניות בנוגע לפרשנות הוראותיו של חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים ומידת התאמתו לדין הבינלאומי ההומניטארי, וכן בנוגע לחוקתיות ההסדרים שנקבעו במסגרת החוק.
השופטים הסבירו כי "חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים נחקק על רקע מציאות ביטחונית קשה של איומי טרור רצחני המכה משך שנים באזרחי מדינת ישראל ותושביה, ופוגע ללא הבחנה בחפים מפשע. בהתחשב בכך, פסקנו כי תכליתו הביטחונית של החוק - הרחקת "לוחמים בלתי חוקיים" ממעגל הלחימה של ארגוני הטרור הפועלים נגד מדינת ישראל - מהווה תכלית ראויה המושתתת על צורך ציבורי מן הסוג שעשוי להצדיק פגיעה משמעותית בזכות לחירות אישית".
"האמצעי אותו בחר המחוקק לשם הגשמת מטרתו של חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, הינו מעצר מינהלי בהתאם להסדרים שנקבעו במסגרת החוק", כתבו השופטים והדגישו כי "אין ספק כי מדובר באמצעי שפגיעתו בזכות לחירות אישית היא משמעותית, ואף קשה".
הם קבעו כי נוכח עוצמת הפגיעה בחירות האישית ובהתחשב בחריגותם של אמצעי המעצר הקבועים בחוק, יש לעשות מאמץ פרשני על-מנת לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בזכות לחירות כך שתהא מידתית לצורך השגת התכלית הביטחונית ולא מעבר לכך.
עוד הסבירו השופטים כי מתקיים יחס סביר בין הפגיעה בזכות החוקתית לבין התועלת החברתית הצומחת מהגשמת תכלית החקיקה.
הם ציינו כי היקף תחולתו של החוק מצומצם יחסית לאחר שאינו חל ביחס לאזרחי מדינת ישראל ותושביה, אלא רק ביחס לגורמי חוץ המסכנים את ביטחון המדינה.
עוד קבעו השופטים כי לצורך מעצר מכוח החוק, נדרשת המדינה להוכיח בראיות מנהליות כי העצור נטל באופן ישיר או עקיף חלק ממשי - שאינו זניח או שולי - בפעולות האיבה נגד מדינת ישראל או כי העצור השתייך לארגון המבצע פעולות איבה וזאת בהתחשב בזיקתו ובמידת תרומתו של העצור למעגל הלחימה של הארגון במובנו הרחב של מושג זה.
בנוסף ציינו השופטים כי נוכח היותו של המעצר המינהלי אמצעי חריג וקיצוני, ובהתחשב בפגיעתו המשמעותית בזכות החוקתית לחירות אישית, נדרשת המדינה להוכיח בראיות ברורות ומשכנעות את התקיימות תנאי ההגדרה של "לוחם בלתי חוקי" ואת נחיצות המשך המעצר.
הם אף הדגישו כי "מעצר מכוח חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים אינו יכול להימשך ללא סוף, וכי שאלת מידתיותו של משך המעצר חייבת אף היא להיבחן בכל מקרה לגופו".
לסיום אמרו השופטים כי "על אף פגיעתו המשמעותית של החוק בזכות החוקתית לחירות אישית, עומד חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים בתנאיה של פסקת ההגבלה ואין עילה חוקתית להתערב בו".
על הערעורים שהוגשו אמרו השופטים כי דין הערעורים להידחות. "מהחומר שבתיק עלה בבירור קשרם ההדוק של המערערים לארגון החיזבאללה ותפקידיהם במערך הלוחם של הארגון, לרבות מעורבות בפעילות חבלנית עוינת נגד יעדים אזרחיים ישראליים. בהתחשב בכך, שוכנענו כי הוכחה מסוכנותם האינדיבידואלית של המערערים לביטחון המדינה", אמרו.
מדובר בחוק שחוקקה הכנסת בשנת 2002 שמאפשר כליאה במעצר מינהלי של מי שלקח חלק בפעילות איבה נגד מדינת ישראל ואינו נחשב שבוי מלחמה. השופטים הבהירו בפסק הדין כי החוק נוגע רק לעצורים שאינם אזרחים ישראלים.
נסביר כי לבג"צ הופנו ערעורים כנגד נגד צווי כליאה פרטניים שהוצאו מכוח חוק זה. בעקבות כך קיימו השופטים דיון שהתמקד בסוגיות עקרוניות בנוגע לפרשנות הוראותיו של חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים ומידת התאמתו לדין הבינלאומי ההומניטארי, וכן בנוגע לחוקתיות ההסדרים שנקבעו במסגרת החוק.
השופטים הסבירו כי "חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים נחקק על רקע מציאות ביטחונית קשה של איומי טרור רצחני המכה משך שנים באזרחי מדינת ישראל ותושביה, ופוגע ללא הבחנה בחפים מפשע. בהתחשב בכך, פסקנו כי תכליתו הביטחונית של החוק - הרחקת "לוחמים בלתי חוקיים" ממעגל הלחימה של ארגוני הטרור הפועלים נגד מדינת ישראל - מהווה תכלית ראויה המושתתת על צורך ציבורי מן הסוג שעשוי להצדיק פגיעה משמעותית בזכות לחירות אישית".
"האמצעי אותו בחר המחוקק לשם הגשמת מטרתו של חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, הינו מעצר מינהלי בהתאם להסדרים שנקבעו במסגרת החוק", כתבו השופטים והדגישו כי "אין ספק כי מדובר באמצעי שפגיעתו בזכות לחירות אישית היא משמעותית, ואף קשה".
הם קבעו כי נוכח עוצמת הפגיעה בחירות האישית ובהתחשב בחריגותם של אמצעי המעצר הקבועים בחוק, יש לעשות מאמץ פרשני על-מנת לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בזכות לחירות כך שתהא מידתית לצורך השגת התכלית הביטחונית ולא מעבר לכך.
עוד הסבירו השופטים כי מתקיים יחס סביר בין הפגיעה בזכות החוקתית לבין התועלת החברתית הצומחת מהגשמת תכלית החקיקה.
הם ציינו כי היקף תחולתו של החוק מצומצם יחסית לאחר שאינו חל ביחס לאזרחי מדינת ישראל ותושביה, אלא רק ביחס לגורמי חוץ המסכנים את ביטחון המדינה.
עוד קבעו השופטים כי לצורך מעצר מכוח החוק, נדרשת המדינה להוכיח בראיות מנהליות כי העצור נטל באופן ישיר או עקיף חלק ממשי - שאינו זניח או שולי - בפעולות האיבה נגד מדינת ישראל או כי העצור השתייך לארגון המבצע פעולות איבה וזאת בהתחשב בזיקתו ובמידת תרומתו של העצור למעגל הלחימה של הארגון במובנו הרחב של מושג זה.
בנוסף ציינו השופטים כי נוכח היותו של המעצר המינהלי אמצעי חריג וקיצוני, ובהתחשב בפגיעתו המשמעותית בזכות החוקתית לחירות אישית, נדרשת המדינה להוכיח בראיות ברורות ומשכנעות את התקיימות תנאי ההגדרה של "לוחם בלתי חוקי" ואת נחיצות המשך המעצר.
הם אף הדגישו כי "מעצר מכוח חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים אינו יכול להימשך ללא סוף, וכי שאלת מידתיותו של משך המעצר חייבת אף היא להיבחן בכל מקרה לגופו".
לסיום אמרו השופטים כי "על אף פגיעתו המשמעותית של החוק בזכות החוקתית לחירות אישית, עומד חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים בתנאיה של פסקת ההגבלה ואין עילה חוקתית להתערב בו".
על הערעורים שהוגשו אמרו השופטים כי דין הערעורים להידחות. "מהחומר שבתיק עלה בבירור קשרם ההדוק של המערערים לארגון החיזבאללה ותפקידיהם במערך הלוחם של הארגון, לרבות מעורבות בפעילות חבלנית עוינת נגד יעדים אזרחיים ישראליים. בהתחשב בכך, שוכנענו כי הוכחה מסוכנותם האינדיבידואלית של המערערים לביטחון המדינה", אמרו.