בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים הורה לבנק מזרחי טפחות לפצות ב-2,500 שקלים לקוח שנמנעה ממנו משיכת כספים בשל תקלה טכנית.
לקראת חתונת בנו ביקש יעקב מלול לשחרר פיקדון על סך 300,000₪ לחשבון הבנק שלו בתום ארבע שנות חיסכון.
שבועיים לפני התאריך בו היה זקוק לכסף התקשר מלול למוקד השירות הטלפוני של בנק המזרחי ונתן הוראה לפרוע פיקדונו . בתאריך היעד ראה לתדהמתו שהכסף לא נמצא בחשבונו. הוא מיהר ויצר קשר עם המוקד הטלפוני לברר את פשר הדבר. לטענתו מוקדן שוחח עימו הודיע לו כי את הכסף הוא יוכל לראות רק ביום למחרת.
מלול היה משוכנע שכעת יוכל להיות רגוע, אולם גם למחרת לא ראה את הכסף בחשבונו למרות ההבטחה. הוא התקשר למוקד ושוחח עם מוקדנית בשם לאה שטענה בפניו כי יוכל לראות את הכסף באחר הצהרים של אותו יום.
באופן לא מפתיע, גם אחרי הצהרים שוב לא ראה התובע כי בוצעה העברה לחשבונו.
חלף יום נוסף ושוב לא ראה התובע כי בוצעה העברה לחשבונו. הוא התקשר שוב למוקד הטלפוני. שם נאמר לו כי הוא אולי לא רואה את הכסף, אבל הם מבחינתם רואים את הכסף בחשבון, וכי הוא מן הסתם יראה את כספו אחה"צ.
מלול אמנם פיקפק בשלב זה ברצינות דברי הבנק, אבל בכל זאת יצר קשר טלפוני עם המוקד בשעה 18:30. מלול טען שוב שהכסף לא מופיע בחשבון. המוקדן שוב אמר שמן הסתם בשעה 20:30 "בטוח" יראה את הכסף.
בשעה 20:30 התקשר שוב למוקד ושם אמרה לו מוקדנית כי למחרת כספו יהיה בחשבונו.
גם ביום שלמחרת לא הגיע הכסף לחשבון הבנק. מלול מצידו השאיר הודעות במוקד הבנק אבל "לא היה לו מושיע", כדברי השופט.
"מחוסר ברירה אץ התובע לסניפו וביקש לדבר עם אחד הפקידים. זה אכן מסר לו כי הכסף הועבר לסניף אך עדיין לא הגיע לחשבונו של התובע. על כן, ביצע הפקיד העברה לחשבונו של התובע, חייבו בעמלת העברה והודיעו כי את הכסף יראה למחרת. התובע, שהיה זקוק לכסף באותו היום, ניסה להסביר לנציגי הנתבע את חשיבות קבלת הסכום במועד. כן שטח בפניהם את כל מהלך העניינים של הימים האחרונים, אך ללא הצלחה. בסופו של דבר, בשעה טובה ומוצלחת אכן הכסף נכנס לחשבונו של התובע ביום שלמחרת", כתב השופט.
מלול החליט לתבוע את הבנק ודרש פיצוי של 10,000 שקלים על ההתעללות בו, כלשונו. לעומת התביעה טען הבנק כי "מדובר בטעות טכנית שייתכן ותקרה". הבנק טען שהיה על מלול לפנות לסניף מיידית והבעיה הייתה נפתרת קודם לכן. לעניין הפיצוי הכספי טען הבנק כי כל רצונו של מלול הוא לנצל תקלה טכנית על מנת להוציא ממנו כספים שלא כדין. הנתבע הציע לו סכום של 250 ₪ ואך ורק מתוך רצון טוב מצידו.
בתום הדיון קבע השופט אברהם טננבוים כי "אין חולק כי בנקים חבים ללקוחותיהם חובת אמון. מאלה נגזרות חובות זהירות, נאמנות ותום לב. מקורן של חלק מחובות אלו הוא בדינים המיוחדים לבנקים כגון חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 וחלקן נגזרות מכח דינים אחרים כדיני החוזים, דיני הנזיקין ועוד".
"אין ספק שנגרמה לו הרבה עוגמת נפש, והרבה רוגז והתרוצציות חינם עברו עליו, והכל ללא עוול בכפו ולאחר שעשה כל שצריך ונדרש היה לעשות על ידי הבנק. אשר לכן, על דרך האומדן, ולאחר שאיזנתי בין הדרישה ממוסדות בנקאיים שהיא גבוהה מטבעה, ובין הידיעה שטעויות קורות בכל מקום שיש בו אנשים, הגעתי למסקנה שהסכום ההולם בענייננו הוא 2500 שקלים", קבע השופט.
לקראת חתונת בנו ביקש יעקב מלול לשחרר פיקדון על סך 300,000₪ לחשבון הבנק שלו בתום ארבע שנות חיסכון.
שבועיים לפני התאריך בו היה זקוק לכסף התקשר מלול למוקד השירות הטלפוני של בנק המזרחי ונתן הוראה לפרוע פיקדונו . בתאריך היעד ראה לתדהמתו שהכסף לא נמצא בחשבונו. הוא מיהר ויצר קשר עם המוקד הטלפוני לברר את פשר הדבר. לטענתו מוקדן שוחח עימו הודיע לו כי את הכסף הוא יוכל לראות רק ביום למחרת.
מלול היה משוכנע שכעת יוכל להיות רגוע, אולם גם למחרת לא ראה את הכסף בחשבונו למרות ההבטחה. הוא התקשר למוקד ושוחח עם מוקדנית בשם לאה שטענה בפניו כי יוכל לראות את הכסף באחר הצהרים של אותו יום.
באופן לא מפתיע, גם אחרי הצהרים שוב לא ראה התובע כי בוצעה העברה לחשבונו.
חלף יום נוסף ושוב לא ראה התובע כי בוצעה העברה לחשבונו. הוא התקשר שוב למוקד הטלפוני. שם נאמר לו כי הוא אולי לא רואה את הכסף, אבל הם מבחינתם רואים את הכסף בחשבון, וכי הוא מן הסתם יראה את כספו אחה"צ.
מלול אמנם פיקפק בשלב זה ברצינות דברי הבנק, אבל בכל זאת יצר קשר טלפוני עם המוקד בשעה 18:30. מלול טען שוב שהכסף לא מופיע בחשבון. המוקדן שוב אמר שמן הסתם בשעה 20:30 "בטוח" יראה את הכסף.
בשעה 20:30 התקשר שוב למוקד ושם אמרה לו מוקדנית כי למחרת כספו יהיה בחשבונו.
גם ביום שלמחרת לא הגיע הכסף לחשבון הבנק. מלול מצידו השאיר הודעות במוקד הבנק אבל "לא היה לו מושיע", כדברי השופט.
"מחוסר ברירה אץ התובע לסניפו וביקש לדבר עם אחד הפקידים. זה אכן מסר לו כי הכסף הועבר לסניף אך עדיין לא הגיע לחשבונו של התובע. על כן, ביצע הפקיד העברה לחשבונו של התובע, חייבו בעמלת העברה והודיעו כי את הכסף יראה למחרת. התובע, שהיה זקוק לכסף באותו היום, ניסה להסביר לנציגי הנתבע את חשיבות קבלת הסכום במועד. כן שטח בפניהם את כל מהלך העניינים של הימים האחרונים, אך ללא הצלחה. בסופו של דבר, בשעה טובה ומוצלחת אכן הכסף נכנס לחשבונו של התובע ביום שלמחרת", כתב השופט.
מלול החליט לתבוע את הבנק ודרש פיצוי של 10,000 שקלים על ההתעללות בו, כלשונו. לעומת התביעה טען הבנק כי "מדובר בטעות טכנית שייתכן ותקרה". הבנק טען שהיה על מלול לפנות לסניף מיידית והבעיה הייתה נפתרת קודם לכן. לעניין הפיצוי הכספי טען הבנק כי כל רצונו של מלול הוא לנצל תקלה טכנית על מנת להוציא ממנו כספים שלא כדין. הנתבע הציע לו סכום של 250 ₪ ואך ורק מתוך רצון טוב מצידו.
בתום הדיון קבע השופט אברהם טננבוים כי "אין חולק כי בנקים חבים ללקוחותיהם חובת אמון. מאלה נגזרות חובות זהירות, נאמנות ותום לב. מקורן של חלק מחובות אלו הוא בדינים המיוחדים לבנקים כגון חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 וחלקן נגזרות מכח דינים אחרים כדיני החוזים, דיני הנזיקין ועוד".
"אין ספק שנגרמה לו הרבה עוגמת נפש, והרבה רוגז והתרוצציות חינם עברו עליו, והכל ללא עוול בכפו ולאחר שעשה כל שצריך ונדרש היה לעשות על ידי הבנק. אשר לכן, על דרך האומדן, ולאחר שאיזנתי בין הדרישה ממוסדות בנקאיים שהיא גבוהה מטבעה, ובין הידיעה שטעויות קורות בכל מקום שיש בו אנשים, הגעתי למסקנה שהסכום ההולם בענייננו הוא 2500 שקלים", קבע השופט.