תמי ארד, רעייתו של הנווט השבוי רון ארד, שוברת שתיקה ולאחר שנים בהן הקפידה לשמור על חייה בפרטיות פנתה לראש הממשלה, אהוד אולמרט, במכתב אישי ומרגש שצורף לעתירת בני משפחת שליט לבג"ץ.
להלן המכתב במלואו:
ראש הממשלה א.נ.
22 שנים אחרי שרון נמוג אל התהום הלבנונית אני מרשה לעצמי לנצל את זכות הנעדרות הנצחית ולהצטרף אל קול זעקתם של אביבה ונועם שליט.
אני מתבוננת במראה בכל בוקר ובניגוד אליך ואל שריך אני חיה עם רגשות אשם. כשלתי, לא הצלחתי להשפיע על קודמיכם בזמן שאולי ניתן היה להשיב את רון הביתה חי. 22 שנים אחרי אני שומעת מהדהד בקולו האילם של גלעד את רון. גלעד מתחנן על חייו ונדמה כי אוזניכם אטומות.
כשרון נפל בשבי פגשתי טייסים מהטייסת שלו ששבו מהשבי במצריים ובסוריה. אותם טייסים נטעו בי את התחושה שיש אופק לשבי. מאז השתנו הכללים ועבור רון נבכים כבשו את האופק אולם גלעד במרחק נגיעה ממנו.
אני לא מתיימרת להיכנס לנעליהם הדוויות של משפחות שכולות שחיי ילדיהם נגדעו בידי מרצחים שמועמדים לשחרור. כאב נמדד רק בייסורים. אני יכולה לעתור רק בשם עצמי, להתוודות על תחושת ההחמצה והאובדן הלא נסלחת כשיקירך חי, נושם, מתאווה למשפחתו, נעזב לגורלו. את ארשת פניו של רון כפי שהצטיירה מתוך תמונותיו מהשבי נצרתי עמוק בליבי. זה לא היה רון שהכרתי הדעתן, הגאה, עם הדימוי העצמי של מדען חלל כי בשבי אין גאווה, בשבי יש רק אקדח שמוצמד לרקה. רון לא חזר.
22 שנים ואין תשובה. 22 שנים ורון לא הצליח להתבשם מהמאמצים להשיבו כי הם נעשו מאוחר מידי. אסור שהטעויות שנעשו עם רון יחזרו על עצמם עם גלעד. יכולת ההרתעה של מדינת ישראל לא תקום ולא תיפול על גב שבוייה. מומחים גדולים ממני התוו דרכים אפקטיביות יותר ופחות להלחם בטרור והן לא מתחילות ומסתיימות במענה לחטיפות חיילים. מניסיון העבר יש רק דרך אחת להחזיר שבוי חי – לשלם. וככל שהזמן חולף המחיר עולה והסיכויים פוחתים, שהרי גם עבור מתים אנחנו בסופו של דבר משלמים. שבי הוא לא מחלה סופנית. ההחלמה ממנו היא בידיכם. אל תגדעו את התקוה של גלעד לשוב למשפחתו. אל תגזלו מנועם ואביבה את הסיכוי להתאחד עם גלעד, לאמצו אל ליבם, לחוש את אוושת נשימותיו.
בכבוד רב
תמי ארד.