הציבור נחשף לאחרונה לדיון נוקב שהתחולל במערכת הבטחון: האם להכריז על אלדד רגב ואהוד גולדווסר, שבויי לבנון, כחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע, אם לאו. יתכן כי בעת קריאת השורות אתם כבר תדעו את האמת הרשמית. אני עדין לא! זה עתה גולגל הנושא באורח רשמי לפתחו של הרב הראשי לצה"ל, תא"ל הרב אביחי רונצקי, שהוא המוסמך היחיד להכרזה כזו. עירובו לווה בקביעה כי 'היתר עגונה' הוא נושא רגיש והומאני המשמש מפתח לכל הפרשה. מנגד, דוברים רשמיים ומשפחתיים הזהירו כי הכרזה הלכתית כזו "תסתום את הגולל על עיסקת החילופין". דווח והוכחש כי הופעל לחץ על הרבצ"ר להקפיא את טיפולו בנושא, לבל יטרפד את ההסכם, הבלתי סימטרי בעליל.
כאזרח תמים, אך לא לגמרי טיפש, אציין בתמיהה כי כמה פרטים בתיאור דלעיל שגבו מבינתי. אם היתר עגונה הוא שיקול מרכזי, מדוע הנושא לא נדון באינטנסיביות ע"י הרבצ"ר במשך שנתיים ימים? ואם תמצי לומר ש"ממש בימים האחרונים התגלו מימצאים מכריעים חדשים" (חוששני שאין זו האמת) – מה פשר הלחץ עליו להפסיק ממשנתו ולהשהות את מסקנתו? והתמיהה הרבתי: מה טעם לדון בסוגיא ההלכתית סמוך ל'חילופי השבויים' שאמור להתבצע בתוך ימים, ואז הכל ידעו האם לשמחתנו "בא הרוג ברגליו", או לאסוננו מדובר בארונם של קדושי ישראל, על במותיך חלל?
עוד קצרה בינתי מהבין איך הכרזה הלכתית "תטרפד את העיסקא", אלא א"כ אנחנו רוצים להשים עצמנו שוטים, וגם לנוכח האמת המרה אנחנו מעדיפים 'לשחק' כאילו החלפנו מחבלים רבים בתמורה לשבויים חיים. נניח להיבטים מדיניים-בטחוניים, ונסכם כי דבר אחד נעלה מכל ספק, לכל מי שלא לגמרי טיפש, אפילו אם הוא תמים: העלאת הנושא ההלכתי של הכרזה כחללים אם לאו, והיתר עגונה בעקבותיו, הוא 'קלף' בהתמקחות. בעיני זה מזעזע!
פיסגת ההלכה המתחשבת
כאן המקום לומר מלים אחדות על התרת עגונות מלחמה או בעקבות אסונות, ירחם ה'. למיטב ידיעתי (בררתי!) לא נותרה אפילו לא עגונת צה"ל אחת! פרט ל...תמי ארד, רעיית הנווט השבוי רון. גם לגביה בטוחני "באלף אחוזים" כי לו היו מגלגלים את הנושא לפתחו של הרבצ"ר, דאז ודהיום, היו מכריזים עליו כחלל שמקום קבורתו לא נודע, ואשתו-עגונתו היתה יוצאת למרחב ההלכתי. ועדין אפשר! מתגנב חשד, חמור למדי, כי נמנעו מכך משיקולי מדיניות. בעיני זה מזעזע, וה' ירחם!
'היתר עגונות' הינו תחום הלכתי שבו פוסקי כל הדורות הניפו יד אמיצה לדלות היתרים, לעתים מפותלים. כך נהג הרב גורן זצ"ל בכל עגונות צה"ל, כולל בחללי ספינת חיל הים 'דקר', כשהוא צועד בעקבות מתירי עגונות ממלחמות העולם. הרב עובדיה יוסף, יבלח"ט, הצטרף אליו והמשיך, בצירוף רבנים נודעים, גם בהיתר עגונות 'מגדלי התאומים' בניו יורק (ראו את פסקו המאלף, ונוספים, בתחומין כג). ההלכה, למרות תדמיתה ה'קשוחה', באה מאד לקראת המצוקה האישית והחברתית הכרוכה בבלתי-נודע לנוכח המוות. (ובהערת סוגריים: מדוע, מדוע לא צומחת גישה כזו גם כלפי עגינות-גירושין?)
שביב תקוה או האמת המרה?
גם כשאין אשה עגונה, כמדומה שאישי הלכה ופסיכולוגיה יעדיפו צלילה לעומק הבירור העובדתי בכלים הלכתיים, גם אם תוצאתו תהיה קביעת מוות ללא קבר נודע, על פני טיפוח אשליית חיים אי-שם ושקיעה אינסופית במעמקי תקות שוא.
עם כל האימון בצה"ל, ובמחלקת הנעדרים, סבורני כי גאולת המשפחות מספק חי ספק מת, ובודאי כשיש עגונה, צריכה להיות חפה משיקולי מדיניות כלשהי. הרבנות הצבאית צריכת להיות מעורבת מיידית בחקר העובדות, גם מתוך הפריזמה ההלכתית. להלכה כלים וכללים משלה בסוגיות תורת-חיים, גם לגבי אלו אשר במותם ציוו לנו את החיים.
*********************
"וימת אהרן שם בראש ההר, וירד משה ואלעזר מן ההר. ויראו כל העדה כי גוע אהרן" (כ,כח-כט). וברש"י: "כשראו משה ואלעזר יורדים ואהרן לא ירד, אמרו היכן הוא אהרן? אמר להם מת. אמרו לו אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה ישלוט בו מלאך המות? מיד בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במטה, ראו והאמינו".
לפי דרכנו למדנו כי עדותם של משה ואלעזר על מותו של אהרן לא סיפקה את העם, שביקשו הוכחות. וקיבלו: "הראוהו מלאכי השרת מוטל במטה". אכן, על פי ההלכה אלישבע בת עמינדב (שמות ו,כג) הותרה מעגינותה גם קודם למלאכי השרת שהציגו את המטה; משה ואלעזר, למרות קירבתם המשפחתית, כשרים להעיד על האח-האב ולחלץ את האמא-הגיסה מעגינותה (שו"ע אהע"ז יז,ג ובאה"ט סקי"ב). זו אחת הדוגמאות המוחצות להתחשבות ההלכתית בנושא זה.