האם היפראקטיביות זאת מחלה או נכות בלתי הפיכים?
לפי נתונים סטטיסטיים, כל ילד עשירי בישראל סובל מהיפראקטיביות, קשיי ריכוז, סף תיסכול נמוך ולעתים גם מתוקפנות ומאלימות. תופעות אלו כלולות בתסמונות מוכרות ונפוצות בעולם:
Attention Deficit Hyperactivity Disorder - ADHD - הפרעה מולדת לשיטתה של הרפואה הקונבנציולית. הניסיון הקליני מוכיח, שבאמצעות מסגרות פסיכולוגיות ורפואיות קונבנציונליות לא נמצא עד כה פתרון מלא ואף לא משביע רצון לתופעה זו, למרות שעוסקים בנושא באינטנסיביות רבה טובי המוחות בתחומי הרפואה, החינוך, הפסיכולוגיה והפרמקולוגיה. לאור היעדר הפיתרון והישנות המצב, הילד ההיפראקטיבי נחשב לבעל נכות, כפגוע וחריג על כל המשתמע מכך: ההורים ושאר בני המשפחה נמנעים, במקרים רבים, מלהכיר בילד כזה כהיפראקטיבי, מתעלמים ממצבו התפקודי הלקוי ובמקרים לא מעטים אף מעלימים מידע אודותיו. לעתים מזומנות אף מעדיפים כלל לא לטפל בו שמא יתגלה הדבר ברבים.
בקרב משפחות חרדיות תופעה זו כואבת במיוחד בגלל דאגת ההורים לפגיעה בתדמית המשפחה והילד, דבר העלול לפגוע בסיכויו לזכות בשידוך הולם.
בטרם נגיע לניתוח מפורט יותר של הבעיה ולשיטה המאפשרת את פתרונה המוחלט, נפרט בקצרה את סימניה.ילד הסובל מתסמונת ADHD לא מסוגל להתרכז בכלל ובמיוחד בלימודים, מתנמנם או "מרחף" בשיעור; נראה לעיתים כתלוש מהמציאות; מסוגל בפתאומיות לקום כשמתחשק לו ולהסתובב בכיתה; נוגע, הופך ואף מקלקל או הורס דברים כולל אלו שאינם שייכים לו; מציק, תוקף ומרביץ לאחיו ולילדים אחרים; רב איתם ללא סיבה; נוטה לייאוש ולתסכול, לבכי ולצרחות.
הילד הפגוע לא מתבייש ולא נרתע ממעשיו ומתוצאותיהם לזמן קצר, ובודאי שלא לטווח ארוך. אין לו מצפון מינימלי, אשר ניתן לפנות ו"לנגן" עליו במאמץ הסברתי - חינוכי. למרות שלילדים אלו יש בדרך כלל פוטנציאל שכלי מעל הממוצע (כדוגמת צ'רצ'יל, מגדולי המנהיגים של המאה ה-20, אשר כידוע סבל גם הוא מהפרעת קשב), קיימת תחושה שמוחם לא מסייע להם בתחומים מסוימים, ובפרט בתיפקודיהם המוטוריים אשר יוצאים כתוצאה מכך מכלל שליטה. דבר זה מקשה על הסתגלותם לסביבה ועל התקדמותם בחיים, מכשילם ומקשה עליהם בכל צעד ושעל.
בתחום הנפשי, חלק מהילדים מגלים סימני חולי מובהק, במחשבות סרק ופחדים (מהחושך, להישאר לבד), והם אף דורשים בתוקף לישון עם הוריהם, דורשים סיפוקים בצורת קניית ממתקים וצעצועים ומקימים מהומה בתגובה על כל גירוי שלילי. חלקם נטולי כל רגש ומסוגלים להסב נזקים ולפגוע גופנית באחיהם חסרי הישע. במובן מסוים ברור, שהפרעות אלו אכן מהוות לעתים חריגה חמורה. אך כל זה נכון כל עוד נמשכת ההתנהגות המופרעת והילד לא נרפא מהמחלה. החריגות לא נעלמת גם כאשר הילד עובר מבחנים פסיכולוגיים (כי מובן מאליו שהמבחנים עצמם אינם מרפאים), וגם כאשר הילד נמצא בטיפול תרופתי (ב"ריטלין", אשר גם הוא אינו מרפא ואינו מועיל למעלה ממספר שעות).
תחושת התסכול של ההורים והמחנכים עם הילד, גדלה. כולם מקבלים את המצב כנתון, מתייאשים ממנו ובלית ברירה מעבירים את הילד הבעייתי למסגרות חינוך מיוחדות, המנציחות למעשה את המצב. המעגל נסגר. הילד, בעל כורחו, הופך לנכה, בעל מום הנושא עליו את אות הקין של מיוחדות וחריגות.
בקרב הנוגעים בדבר אין עוררין על כך שההפרעות הללו הן מחלה, וכל עוד אין לה ריפוי ניתן להגדירה כנכות. אך, אם נצא מהנחה שישנה שיטה רפואית המאפשרת ריפוי מוחלט של הילד ההיפראקטיבי, בדומה לריפוי מדלקת גרון או ריאות, תוך הפיכתו לבריא ול"נורמלי" לחלוטין, מיד תשתנה תמונת המצב, יתפוגגו כל החששות, התיסכולים, החרדות והסטיגמות בהקשר לילד הבעייתי. מובן מאליו, שמרגע זה כל הנושא ירד מהפרק ויהפוך לבעיה די שגרתית, בדומה לכל מחלה פשוטה אחרת.
לסיכום: בעיית החריגות, בכל תחום רפואי - בריאותי, נובעת למעשה מהעדר טיפול רפואי הולם, המביא לריפוי. היעדר ריפוי הופך את החולה לנכה בעל מום בלתי הפיך.
בהיותי רופא העוסק במשך שנים רבות בריפוי ילדים היפראקטיביים, ובס"ד בהצלחה מרובה, אני מרשה לעצמי להאשים בחוסר האונים את המערכת הרפואית שלא השכילה ללמוד את הבעיה די צורכה, ולהביא לפתרונה בדרכים הרפואיות. במילים אחרות, סטיגמות החריגות שייכת לרפואה, ולא לחולה התלוי בה והמצפה לישועה ממנה. כאן נציג את השיטה הרפואית האלטרנטיבית, שבעזרתה ניתן תוך מספר חודשים להפוך ילד חריג לילד ככל הילדים, ואף למוכשר ולמוצלח יותר מאחרים.
השיטה מורכבת מהומיאופתיה בשילוב עם תמציות פרחי באך. שתיהן טבעיות "למהדרין" ונטולות כל מרכיבים כימיים וסינתטיים, וממילא נעדרות כל נזק ותופעות לוואי הכל כך אופייניות לתרופות קונבנציונליות רבות אחרות.
שיטת ההומיאופתיה מבוססת על עקרון "דומה מרפא בדומה", דהיינו חומר הגורם לנזק מסוים לאדם בריא, אשר מתבטא בסימפטומים מסוימים, מסוגל לרפא אדם אחר, חולה, הסובל ממחלה המתבטאת באותם הסימפטומים. המושג נגזר מהשם עצמו: הומיאו-דומה, פאתיה-מחלה.
להבדיל מהשיטה הקונבנציונלית, ה"תוקפת" את המחלה באמצעים כימיים - סינתטיים (הנקראים תרופות) על מנת לדכאה (אך בשום מקרה לא לרפאה) בלי להתייחס ולפעול לשיקום וחיזוק המנגנון החיסוני הטבעי של החולה, שיטת ההומיאופתיה מתייחסת, פועלת ולמעשה מרפאת חולים דווקא בזכות הפעלתה וחיזוקה של המערכת החיסונית. רק מערכת זו יכולה לשמש אמצעי פיזיולוגי להגנת הגוף ולריפויו המושלם.
ההומיאופתיה משתמשת בחומרי גלם טבעיים, העוברים דילול מסיבי, פעולה ההופכת אותם ליעילים ובו-זמנית לבלתי מזיקים לחלוטין.
כפי שהובהר בהגדרת השיטה, ההומיאופתיה מתייחסת לכל חולה בצורה ספציפית, אינדיבידואלית, כאל אישיות בעלת מבנה, אופן תפקודי פיזיולוגי ונפשי ייחודי. ברור א”כ שבעידן המחלה, סימניה בוודאי יהיו שונים מחולה לחולה, דהיינו ייחודים האופייניים אך ורק לו. על רופא החפץ בריפוי החולה ללמוד סימני מצוקה ייחודיים אלה על-מנת לטפל באישיות העומדת לפניו ולא במחלה ערטילאית, אשר בינה ובין המטופל הספציפי ישנו דמיון שטחי ביותר.
איסוף מידע
מכאן ניתן להתקרב להבנת עצם מתכונת עבודתו של הרופא ההומיאופט. נחיצות בחדירה לעומק התופעה, בניסיון לגלות נסיבות וקשרים גלויים וסמויים בין הסביבה והסימפטומים ובין הסימפטומים לבין עצמם.
לאחר איסוף המידע הרופא ההומיאופט חייב להפעיל את כל הידע המקצועי והניסיוני-קליני שלו על-מנת לבחור בין עשרות המרכיבים ואין סוף הקומבינציות במאמץ "לפגוע בול במטרה", דבר שיכול לחולל מהפכה של ממש בנפשו ובתפקודו של הילד.
מאידך, תוך כדי תחקיר יכול להתברר, שהילד למעשה בריא לחלוטין וכלל אינו חריג במובן המקובל, דהיינו היפראקטיבי, אלא אינטלגנט ומוכשר משאר הילדים ולעתים קרובות פשוט משועמם בכיתה. כל מה שלומדים ילדים אחרים במשך שעה שלמה הוא תופס וקולט מייד, ומכאן והלאה כל "לעיסת" החומר מיותרת עבורו, משעממת ומענה אותו.
להלן שאלות טיפוסיות של ההורים המודאגים והתשובות אשר ישמשו להם לעזר בהתמודדות מול מערכת אשר נכשלה בתחום החינוך ופונה לדרך רפואה.
שאלה: מה לעשות אם מורה, מנהלת או יועצת לוחצות עלי לעשות אבחון או לתת לילד שלי ריטלין - ואני לא רוצה?
תשובה: זכותך החוקית המלאה לסרב! לבית הספר אין זכות חוקית לחייב את ההורים לאבחן או להחליט על טיפול תרופתי לילדך ללא הסכמתך המלאה.
לפי חוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו' אסור לחייב שום אדם בטיפול או אבחון אלא אם כן חייו של אדם בסכנה וגם במקרה זה נדרש צו של בית משפט.
אם ילדך אינו בסכנת חיים, כל מה שעליך לעשות, הוא לבקש מהגורם הלוחץ: מורה, יועצת, מנהל/ת ביה"ס למסור לך את ההוראה בכתב ובחתימת ידו.
רוב הסיכויים שהם לא יתנו שום הוראה כזו בכתב, כיוון שזוהי עבירה על החוק, וזה ישתיק אותם. אם הם יתנו את הבקשה בכתב, ניצחת! יש דרך להתלונן או להיאבק בגורם המאיים.
שאלה: האם כדאי לערוך אבחון פסיכולוגי או חינוכי לילד?
תשובה: לא בהכרח! קשה להאמין, אבל האבחונים הפכו בשנים האחרונות לכלי שנועד לפתור את קשיי המערכת, ולעיתים קרובות הם דווקא פוגעים בשמו הטוב של הילד, בהערכה העצמית שלו ובעתידו. בפועל, יש מעט מדי תקציב לבתי הספר מכדי לתת לילדים את האמצעים שבאמת ישפרו את יכולותיהם.
ברגע שנעשה אבחון, יש לבית הספר אסמכתא רפואית או פסיכולוגית שמאפשרת לו ללחוץ עליך לתת לילד תרופות פסיכיאטריות כגון 'ריטלין'. הניסיון מלמד שסמים משפיעים רק בטווח הקצר על ההישגים הלימודיים. לעומת זאת, במקרים רבים, היכולות האישיות הספונטניות של התלמיד מידרדרות, ונוצר צורך להגדיל את מינון התרופה שוב ושוב, כי יעילותה הולכת ופוחתת.
לעיתים קרובות משמשים אבחונים אלה את בתי הספר דווקא כדי להתנער מאחריות לגבי הילד, להסתמך רק על הכדור שהוא לוקח, להרע את תנאי החינוך ולתרץ כל כשל חינוכי בכך שהילד סובל מ 'הפרעה', שלמעשה, האבחון הדביק לו.
שום איש חינוך, כמובן, לא יכול לחייב אותך לערוך אבחון.
שאלה: אם אני כבר עורך אבחון – האם לתת עותק לביה"ס ?
תשובה: בשום אופן לא. ידע פרטי בכלל וידע רפואי או פסיכולוגי בפרט הניתן לארגונים גדולים יכול לשמש את הארגון כדי להרע בתנאיך או במעמדך ובמקרה הזה בתנאי החינוך של ילדך. היו דברים מעולם; ילד שאובחן בגן על מנת לתת לו סיוע של גננת שיח נעזר בכך בעודו בגן . אולם בכיתה ב' עם מורה אחרת ומנהלת אחרת שימש האבחון את בית הספר כדי להחליט על העברתו למסגרת של חינוך מיוחד. אל תפקיד שום מסמך כזה בידי בית הספר ואל תחתום על שום וויתור סודיות.
שאלה: הם מאיימים שיעבירו את הדיון בנושא לוועדת השמה. מה אני יכול לעשות?
תשובה: קודם כל אל תיבהל! וועדות השמה יכולות בהחלט לשרת את הרצונות והעדפות של ההורים. וועדות השמה יכולות לחייב את בית הספר לתת לילדך את אותה המסגרת שאתה רוצה ואת אותו החינוך שאתה רוצה.
וועדות השמה הן וועדות טרום משפטיות. נירשם בהן פרוטוקול מדויק. כל הסכמה שלך נרשמת. על כל החלטה של וועדת השמה אפשר לערער. אחרי וועדת השמה אפשר לערער בוועדת ערר שמתקיימת במשרד החינוך (במשרדי הפיקוח). אחרי וועדת ערר אפשר לערער בבית המשפט המחוזי.
וועדת השמה נועדה להורות לבית הספר ולעירייה איזה חינוך יקבל בנך. היא מאשרת להעביר את ילדך לבתי ספר מיוחדים, לכיתות קטנות או לחינוך הרגיל. וועדת השמה מתקיימת, בדרך כלל בעירייה, ומורכבת מנציגים של העירייה, משרד החינוך, המורה, המנהלת, הפסיכולוג של העירייה, יועצת בית הספר, עובד סוציאלי, עובד רווחה, נציגי ארגון המורים וההורים עצמם.
בית ספר נוטה להדגיש שוועדת ההשמה מחליטה ללא קשר לרצון ההורים. בפועל זה שקר מוחלט. מכיוון שמשרד החינוך הפסיד בהרבה מאוד ערעורים, קיימת הוראה חד משמעית ליו"ר וועדות השמה להחליט רק לפי רצון ההורים. לא אומרים את זה להורים.
בישיבה עצמה מופעל, לכן לחץ גדול מאוד על ההורים מצד כל הגורמים החינוכיים והטיפוליים להיענות לרצון בית הספר, ולהסכים להעביר את הילד לבית ספר אחר או למסגרת לימודית אחרת.
הם פשוט "משכנעים" אותך, וכך, בסופו של דבר, אתה הוא זה שהסכמת, והם לכאורה עושים זאת בהתאם לרצונך.
הוועדה תשתמש ברכילות וביקורת על הילד, באיומים, סחיטה רגשית והפעלת לחץ פסיכולוגי באמצעות הדגשה של כמה "את/ה הורה גרוע". החוכמה היא לא להיבהל, ולבוא מוכנים מראש עם החלטה מגובשת ונחושה. כדאי גם לדעת שכל אי הסכמה בין שני ההורים תנוצל בוועדה כדי להשיג חוסר הסכמה מובהק בין ההורים ולקבל הסכמה רק מהורה אחד.
בואו מוכנים עם רצונכם. ניקבו בשם בית הספר, הכיתה והמורה שאתם רוצים שהילד ילמד בה. וחיזרו על המשפט הזה שוב ושוב. לגבי השאר תגידו "לא מוכנים", "לא מוכנים", "לא, לא,לא!".
במקרים רבים וועדת ההשמה תדרוש מכם לאבחן את הילד. כמובן, כדי ל"היטיב" את ה"טיפול" והחינוך שלו. עימדו על זכותכם לא להסכים! בפועל האבחונים הללו משמשים את הוועדה כדי לכפות עליכם להעביר את הילד למסגרת החינוכית שהם היו מעדיפים.
בסופו של דבר יחליטו בוועדת ההשמה את מה שאתם דרשתם, למרות שיציגו זאת באופן אחר. כך תוכלו לנצל את וועדת ההשמה לטובתכם. בית הספר חייב לקבל את החלטת וועדת ההשמה.
אם וועדת ההשמה תחליט בניגוד לרצונכם פנו מייד לוועדת ערר. וועדה זו מחויבת עוד יותר להוראת משרד החינוך לפעול רק על פי רצון ההורים.
שאלה: הילד שלי נטל בעבר ריטלין (או כל תרופה פסיכיאטרית אחרת). ראיתי שהילד סובל ממנה, לכן הפסקתי לתת לו את התרופה והחלטתי להעבירו לבית ספר אחר, אך בבית הספר החדש לא מוכנים לקבל אותו ללא ריטלין, מה לעשות?
תשובה: זה בניגוד לחוק. אסור על פי חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו", לחייב אתכם לשום טיפול או אבחון. דרשו מהעירייה לקבל אותו לבית ספר שאתם רוצים. אם העירייה תסרב דרשו לקיים וועדת השמה בעניין, ונצלו את הוועדה כדי להשיג את מה שאתם רוצים. גם אם קיימת דרישה שילדכם ילמד לא באזור מגוריכם, אם תתעקשו על דעתכם, וועדת ההשמה תחליט בסופו של דבר לפי רצונכם. ("ראו לעיל").
שאלה: פקיד סעד בוועדת השמה איים עליי שייקח אותי לבית משפט אם לא אסכים להחלטת וועדת ההשמה מה לעשות?
תשובה: אל תיבהל! במילא וועדת ההשמה תחליט מה שאתה רוצה. עמוד על דעתך במהלך הדיון, ודרוש ועדת ערר במקרה שהועדה לא קיבלה את דעתך.
שאלה: אז מה לעשות אם ההורים אינם מעוניינים בטיפול בריטלין, איזה אלטרנטיבה טובה אתה מציע היום?
תשובה: אני שלושים שנה עוסק בתחום הומיאופתיה וב"ה רואה תוצאות נפלאות ברוב המקרים. חשוב להדגיש שטיפול הומיאופתי יעיל ביותר ואינו מזיק כלל, אך התוצאות באות בצורה הדרגתית תוך התנתקות מדורגת מריטלין. פרט חשוב נוסף – בכל תקופת הטיפול חייבים ההורים לשמור על אווירה שקטה ורגועה בבית, להשתדל לא להיכנס לאימותים עם הילד, לעודד אותו, "לצ'פר" במתנות קטנות, במילה טובה וחיבוק אבהי. וכל זה בעצה וקשר שוטף ורציף עם הרופא המטפל.
שאלה: איך להסביר שהרופאים והממסד בכללותו בכל זאת דוגלים בשימוש בתכשירים נרקוטיים-כימיים, על אף פי שספרות מקצועית שאינה קשורה עם חברות התרופות, מלאה במחקרים ועדויות אודות תופעות לוואי חמורות ואף מסוכנות של תרופות בכלל וריטלין בפרט?
תשובה: זאת שאלה של מיליון דולר...
ב27.4.08 התקיים ערב השקה לספר "היכן כשלה הרפואה" (מאת ד"ר אלי הרלב, הוצאת פוקוס). בתחילת הערב התקיימה הרצאתו של פרופ' מאיר ברזיס (MD, MPH), ממרכז רפואי הדסה והאוניברסיטה העברית. להלן חלקים מובחרים מהרצאתו:
"הילדים כיום חשופים יותר מאי פעם להשמנת יתר, עישון, תאונות דרכים, סמים... התרופות הן פתרון כל כך נפוץ לתחלואים, עד כדי כך שאפשר לומר שמעגל החיים הוא: לידה, ריטלין, פרוזאק, ויאגרה, מוות... האם זה מה שאנחנו רוצים עבור הדור הבא?
לפי המחקר של פרופ' ארונסון מאוניברסיטת אוקספורד (העורך הראשי של הירחון הבריטי לחקר התרופות), ככל שעובר הזמן כך תרופה נחשבת פחות יעילה ועם יותר תופעות לוואי, כלומר מתגלה יותר ויותר מידע על חוסר היעילות של התרופה ותופעות הלוואי שלה(1). התעשייה מסתירה נתונים לגבי נזקים וחוסר יעילות של התרופות, כדי להרוויח כל עוד הפטנט בתוקף.
במאמר על פרוזאק ותרופות פסיכיאטריות אחרות נכתב על כך שהיצרניות הסתירו מחקרים שמצאו עליה בהתאבדויות ופגיעות נפשיות ופיזיות כתוצאה מנטילת התרופות.
המאמר "תרופות, רווחים ופוליטיקה" סוקר נזקים שנמצאו עקב שימוש בתרופות שונות. ומאמר נוסף בכתב העת הרפואי NEJM דיווח על מחקרים שמצאו שתרופות פסיכיאטריות ואחרות מתבררות כלא יותר יעילות מפלסבו (תרופות-דמה). בכתב העת הרפואי הבריטי BMJ פורסם ב- 2005: "כתבי עת רפואיים הם שלוחה של מחלקות השיווק של חברות התרופות.", ועורך העיתון הרפואי New England Journal of Medicine כתב בשנת 2000: "האם הרפואה האקדמית עומדת למכירה?" 80% מהניסויים הקליניים ממומנים בידי התעשייה; לפי פרסומי המרכז לפוליטיקה אחראית, חברות התרופות הן התורמות הגדולות ביותר לפוליטיקאים ומפלגות בארה"ב; מידי שנה נמכרות תרופות ברחבי העולם בסכום של 550 מיליארד דולר!
תעשיית התרופות נותנת מתנות (שוחד) לרופאים: דוגמיות חינם, תכשיטים, ארוחות, טיולים, מימון מחקרים, שכר עבור שירותי יעוץ, תגמולים עבור גיוס רופאים לניסויים, עמלות עבור רישום תרופות.
חברות התרופות מעבירות מידע מוטה למטופלים, ערוצי טלוויזיה, איגודים מקצועיים וגופי פיקוח: ל59% מהמומחים שקובעים את ההנחיות בתחום התרופות יש קשרים כספיים עם חברות תרופות. בפברואר 2005, ה-FDA הצביע בעד להשאיר בשוק את הויוקס, עם תווית אזהרה, ברוב של 17 מול 13. 10 מתוך ה17 היו בעלי קשרים כספיים לחברת מרק, יצרנית הויוקס.
בשנת 1976 אמר מנכ"ל חברת מרק במגאזין פורצ'ן: "החלום שלי הוא למכור לאנשים בריאים תרופות כמו מסטיק."
היום שימוש מופרז וכפייתי בריטלין כברירת מחדל טיפולי במיליוני ילדים בריאים ברחבי תבל כתחליף בזוי וכושל לחינוך מקצועי נכון, מעיד חד משמעית - החלום שלו התגשם במלאו...
ד"ר אילן זמיר
רופא הומיאופט
מנהל מרכז לרפואה המשלימה. ירושלים
www.dr-zamir.co.il