בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את עתירתו של אסיר העולם מוחמד סובחי, שהורשע ברצח הצעירה דפנה כרמון בשנת 1982. סובחי דרש דיון חוזר בהחלטת הוועדה, אולם בית המשפט קבע כי זו פעלה בסמכות ובסבירות כשהחליטה לא לאפשר את שחרורו.

השופטים רון שפירא והשופטים עודד גרשון וצילה קינן קבעו כי כשמביאים בחשבון את נסיבות המקרה שהיה בפני הועדה, העונש שנגזר, קציבתו לתקופה של 35 שנים וכעת הבקשה לקצרו לתקופה של כ- 23 שנים, לא ניתן לומר שקביעת הועדה כי מדובר ביחס בלתי סביר בין העונש שנגזר ובין העונש שירוצה בפועל היא קביעה משוללת בסיס. לא ניתן לומר גם שתוצאה זו לפיה מי שאנס ונטל חייה של צעירה בת 21 ישוחרר לאחר חלוף 24 שנים אינה פוגעת באמון הציבור במערכת אכיפת החוק, על כל רבדיה.



דפנה כרמון ז"ל הייתה בת 21. ביום 11/6/1982 נחטפה ממרכז העיר חיפה ע"י העותר ושלושה אחרים. הנערה הוכנסה בכוח לרכב והוסעה ליערות הכרמל, שם נאנסה באכזריות ונרצחה. גופתה הושלכה ביער. בגדיה וחפציה נלקחו ע"י הארבעה.



העותר וחבריו הורשעו בביצוע החטיפה, האונס והרצח. נגזר על כל אחד מהם עונש של מאסר עולם בגין עבירת הרצח, 20 שנות מאסר בגין עבירת החטיפה ו – 20 שנות מאסר בגין עבירת האינוס. בית המשפט לא קבע כי העונשים ירוצו במצטבר ומכאן שהם מרוצים בחופף לעונש מאסר העולם.



בשנת 2002 החליט נשיא המדינה לקצוב את עונשו של העותר ולהעמיד את תקופת מאסרו על 35 שנה. תקופת המאסר נמנית מיום 2/5/1984 ומכאן שחלפו כבר יותר משני שלישים מתקופת המאסר הכוללת. בהתאם הובאה בפני ועדת שחרורים מיוחדת בקשתו של העותר להשתחרר שחרור מוקדם על תנאי ברישיון.



ועדת השחרורים דחתה את בקשתו של העותר שכן סברה כי שחרורו המוקדם של העותר יפגע באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק והרתעת הרבים, וכי מאחר והעותר כופר עד היום בעבירות שבביצוען הורשע לא ניתן לומר כי "...חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה" ובנסיבות אלו לא ניתן לומר כי לא נשקפת לציבור מסוכנות משחרורו.



השופט שפירא ציין, כי היקף התערבותו של בית משפט בהחלטות ועדת שחרורים מוגבל למקרים של חריגה מסמכות או החלטה החורגת ממתחם הסבירות וכי אין ביהמ"ש יושב בערעור על החלטת ועדת השחרורים אלא כבית משפט לעניינים מנהליים הבוחן את תקינות הרשות המנהלית בהליך קבלת החלטותיה. בהביאו בחשבון את הכללים הנ"ל סבר כי לא התקיימו התנאים המצדיקים את התערבותו בהחלטת ועדת השחרורים.



עוד ציין השופט כי חוק השחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א- 2001 הביא לידי ביטוי הלכות שנפסקו קודם לחקיקתו ולפיהן מוסמכת ועדת השחרורים לשקול בין שיקוליה שיקולים שעניינם האינטרס הציבורי הרחב של שמירת אמון הציבור במערכות האמונות על אכיפת החוק והמשפט וכי אין חולק שמקרה זה הוא מקרה בעל חומרה מיוחדת. חטיפה, אינוס ורצח של צעירה שנפלה קרבן אקראי למבצעי העבירה עומדת, ללא כל ספק, בהגדרה של אירוע בעל חומרה מיוחדת אשר בעניינו יש להחיל את הוראות החוק.



עוד הבהיר השופט כי התוצאה, לפיה מוצב בפני שחרורו המוקדם ממאסר של מי שביצע פשעים כה חמורים מחסום גבוה אינה מצביעה על פגם או טעות בהחלטה וראוי לעניין זה להזכיר את הכללים החלים על שחרור אסירים בכלל ואסירי עולם בפרט.



כלל יסוד הוא כי על אסיר לרצות את מלוא תקופת העונש שנגזרה לחובתו על ידי בית המשפט, וכי לא עומדת לו זכות קנויה שעונש זה יקוצר. בכל הנוגע לאסירי עולם שהורשעו בעבירה של רצח שונה נקודת המוצא המשפטית. נקודת המוצא עפ"י חוק העונשין היא כי דינו של רוצח מאסר עולם ועונש זה בלבד. חרף זאת, נהגו חלק מנשיאי ישראל לקצוב את עונשם של רוצחים, לא משום שאלה מחזיקים בזכות לכך, אלא כמעשה של חסד.



קציבת עונש המאסר היא השלב המוקדם שרק לאחריו מתחיל מניין תקופת המאסר אשר בהתייחס אליה ניתן למדוד את מניין שני השלישים של ריצוי העונש, תקופה שלאחריה נפתחת הדלת בפני האסיר להביא עניינו בפני ועדת השחרורים. מכאן שהמחוקק לא ראה בשחרור המוקדם של מי שהורשע בעבירת רצח כדבר המובן מאליו.



עוד הבהיר השופט שפירא כי נשיא המדינה קוצב את עונשו לאחר שנשקלות המלצות המובאות בפניו בהתאם לחוק שחרור על תנאי ממאסר. בהחלטה זו מקוצר כבר בפועל המאסר שנגזר. החלטת ועדת שחרורים מיוחדת על שחרור מוקדם ברישיון היא, למעשה, החלטה המקצרת את עונשו של אסיר העולם בפעם השנייה. מכאן גם שאין מדובר בהחלטה שתתקבל כדבר המובן מאליו, החלטה שיש לשקול בעניינה גם שיקולים ציבוריים המביאים בחשבון את הפער שבין תוצאת גזר הדין ובין התקופה הסופית של העונש אותו ירצה האסיר שנגזר עליו מאסר עולם, בפועל.



השופט הבהיר כי במקרה זה נגזר על העותר עונש של מאסר עולם ושתי תקופות מאסר של 20 שנה כל אחת. אמנם העונשים נגזרו כך שירוצו בחופף זה לזה ואולם לא ניתן להתעלם מתקופות המאסר החופפות, כאשר מביאים בחשבון את כוונת המחוקק לענישה הראויה. כפועל יוצא מכך, אין גם פגם בהחלטה המציבה רף גבוה בפני מי שמבקש, בנסיבות חמורות אלו, להשתחרר שחרור מוקדם, זאת לאחר שעונשו נקצב. השופטים גרשון וקינן הצטרפו לעמדתו של השופט שפירא ולפיכך נדחתה העתירה.