הרוצה ליהנות?
חז"ל בקטע שצוטט רואים כלגיטימיים שני דגמי מנהיגות; זה הנהנה משירותו לציבור, כאלישע הנביא, וזה הבוחל בכל טובת הנאה - כשמואל הרמתי. אין ספק כי הדגם השמואלי מועדף והוא המופת. אעפי"כ - גם אלישע הנביא 'עובר מסך'. הוא זוכה להחיות דוקא את בנה המת של האשה הגדולה משונֵם, זו שהציעה לו תדיר "מטה ושלחן וכסא ומנורה" ואשר "מדי עברו יסור שמה לאכול לחם" (מ"ב ד,ח).
המבין כפשוטה של מימרא - כי שמואל שמר על נקיון כפים ללא רבב, ונשא תרמיל LOW ענק על שכמו ובו כל צרכיו, ואילו אלישע תוגמל בעין יפה במסעותיו והשתכן בסוויטה מאובזרת – עליו קורא הרמב"ם: פתי! כה דבריו בפירושו למשנה (אבות ד,ו): "הניפתים נתלים באומרם 'הרוצה ליהנות יהנה כאלישע... זה אצלי סילוף הואיל והוא מבואר, ואין בו מקום לטעות(!), כי אלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, כל שכן שלא היה מטיל עליהם ומחייבם, חלילה לה' מזה. אמנם היה מקבל הכבוד בלבד, כגון שיארחו איש אחד, והוא בדרך נוסע, וילון אצלו ויאכל אצלו בלילה ההוא או ביום, וילך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס בבית איש, ולא אוכל ממזונו".
לדברי הרמב"ם, ההבדל בין שני מנהיגים אלו היא בנקודת הכובד (=הכבוד) בלבד ולא הממון; אלישע לא ברח מפני הכבוד, ומן הסתם גם לא רדף אחריו. שמואל הרמתי החמיר על עצמו גם במותר לו כמנהיג, וחי בסגפנות ובביטול רום מעמדו. התנהלותו המופתית עולה כזעקה מלבו עת מואסים בו העם ומבקשים להם מלך, כזה שישעבדם לצרכי ארמונו, מרכבתו, שדותיו וזיתיו "ונתן לסריסיו ולעבדיו... ועשה למלאכתו" (ש"א ח, משפט המלוכה). כך העיד בזעקה: "את שור מי לקחתי, וחמור מי לקחתי, ואת מי עשקתי, את מי רצותי, ומיד מי לקחתי כופר, ואעלים עיני בו ואשיב לכם... ויאמר: עד!" (ש"א יב,ג).
* * *
כרטיס צהוב לנהנתנות
נהנתנות ומנהיגות לא הולכים ביחד, לפחות לא בעולם הבתר-מלוכני. העם בישראל אינו יכול לקבל, ולא לתת אימון, במנהיג נהנתן גם אילו כל המקורות הכספיים להתנהנותו היו כשרים למהדרין. גם אם העם איננו מצפה כיום למנהיג בחאקי ובצריף - הוא בוחל וידחה כל ראוותנות של 'החיים היפים', הסנוביים.
לצערנו, הדמוקרטיה בת-ימינו מעלה לשלטון, כמעט בהגדרה, מצליחנים ופריימריסטים מן הזן העסקי, ולא אישי חזון ושאר-רוח. הללו לא 'ירוצו', ולא יצעידו עצמם על סט תחרות החיוכים וההבטחות. עובדה! (ומכאן הערת אגב למטיפי הפריימריז באיחוד הציונות הדתית...). מכל מקום, גם בקרב נבחרי ציבור אלו ניתן למצוא בעלי דוגמא אישית, המניחים צרכי עצמם ועוסקים בצרכי ציבור באמונה ובמסירות.
ישראל הנתונה במצור ובמצוק זקוקה למנהיג בר-אימון, כזה שניתן לסמוך עליו בעינים חצי עצומות. העם בישראל נקרא ע"י מנהיגיו לשדה הקרב ול...חסכון במים, להתגוננות מול אימת הגרעין ולשבירת קו העוני, ללוחמה בפשיעה ולהרחבת סל התרופות. כל המשימות הלאומיות יתאפסו אם המנהיג שטוף בעסקי נדל"ן, רוחץ בהיכלי ג'קוזי בסוויטות הורדוסיות, ענוד בשעוני יוקרה ומחוייט באופנת צמרת, או... נותן הוראות ניירות-ערך מבור הפיקוד.
במוקדם או במאוחר, ומן הסתם במוקדם, העם יפנה עורף למנהיגות נהנתנית, שאינה לפי מידותיו. אנו ראויים למשהו יותר אטרקטיבי!
חז"ל בקטע שצוטט רואים כלגיטימיים שני דגמי מנהיגות; זה הנהנה משירותו לציבור, כאלישע הנביא, וזה הבוחל בכל טובת הנאה - כשמואל הרמתי. אין ספק כי הדגם השמואלי מועדף והוא המופת. אעפי"כ - גם אלישע הנביא 'עובר מסך'. הוא זוכה להחיות דוקא את בנה המת של האשה הגדולה משונֵם, זו שהציעה לו תדיר "מטה ושלחן וכסא ומנורה" ואשר "מדי עברו יסור שמה לאכול לחם" (מ"ב ד,ח).
המבין כפשוטה של מימרא - כי שמואל שמר על נקיון כפים ללא רבב, ונשא תרמיל LOW ענק על שכמו ובו כל צרכיו, ואילו אלישע תוגמל בעין יפה במסעותיו והשתכן בסוויטה מאובזרת – עליו קורא הרמב"ם: פתי! כה דבריו בפירושו למשנה (אבות ד,ו): "הניפתים נתלים באומרם 'הרוצה ליהנות יהנה כאלישע... זה אצלי סילוף הואיל והוא מבואר, ואין בו מקום לטעות(!), כי אלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, כל שכן שלא היה מטיל עליהם ומחייבם, חלילה לה' מזה. אמנם היה מקבל הכבוד בלבד, כגון שיארחו איש אחד, והוא בדרך נוסע, וילון אצלו ויאכל אצלו בלילה ההוא או ביום, וילך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס בבית איש, ולא אוכל ממזונו".
לדברי הרמב"ם, ההבדל בין שני מנהיגים אלו היא בנקודת הכובד (=הכבוד) בלבד ולא הממון; אלישע לא ברח מפני הכבוד, ומן הסתם גם לא רדף אחריו. שמואל הרמתי החמיר על עצמו גם במותר לו כמנהיג, וחי בסגפנות ובביטול רום מעמדו. התנהלותו המופתית עולה כזעקה מלבו עת מואסים בו העם ומבקשים להם מלך, כזה שישעבדם לצרכי ארמונו, מרכבתו, שדותיו וזיתיו "ונתן לסריסיו ולעבדיו... ועשה למלאכתו" (ש"א ח, משפט המלוכה). כך העיד בזעקה: "את שור מי לקחתי, וחמור מי לקחתי, ואת מי עשקתי, את מי רצותי, ומיד מי לקחתי כופר, ואעלים עיני בו ואשיב לכם... ויאמר: עד!" (ש"א יב,ג).
* * *
כרטיס צהוב לנהנתנות
נהנתנות ומנהיגות לא הולכים ביחד, לפחות לא בעולם הבתר-מלוכני. העם בישראל אינו יכול לקבל, ולא לתת אימון, במנהיג נהנתן גם אילו כל המקורות הכספיים להתנהנותו היו כשרים למהדרין. גם אם העם איננו מצפה כיום למנהיג בחאקי ובצריף - הוא בוחל וידחה כל ראוותנות של 'החיים היפים', הסנוביים.
לצערנו, הדמוקרטיה בת-ימינו מעלה לשלטון, כמעט בהגדרה, מצליחנים ופריימריסטים מן הזן העסקי, ולא אישי חזון ושאר-רוח. הללו לא 'ירוצו', ולא יצעידו עצמם על סט תחרות החיוכים וההבטחות. עובדה! (ומכאן הערת אגב למטיפי הפריימריז באיחוד הציונות הדתית...). מכל מקום, גם בקרב נבחרי ציבור אלו ניתן למצוא בעלי דוגמא אישית, המניחים צרכי עצמם ועוסקים בצרכי ציבור באמונה ובמסירות.
ישראל הנתונה במצור ובמצוק זקוקה למנהיג בר-אימון, כזה שניתן לסמוך עליו בעינים חצי עצומות. העם בישראל נקרא ע"י מנהיגיו לשדה הקרב ול...חסכון במים, להתגוננות מול אימת הגרעין ולשבירת קו העוני, ללוחמה בפשיעה ולהרחבת סל התרופות. כל המשימות הלאומיות יתאפסו אם המנהיג שטוף בעסקי נדל"ן, רוחץ בהיכלי ג'קוזי בסוויטות הורדוסיות, ענוד בשעוני יוקרה ומחוייט באופנת צמרת, או... נותן הוראות ניירות-ערך מבור הפיקוד.
במוקדם או במאוחר, ומן הסתם במוקדם, העם יפנה עורף למנהיגות נהנתנית, שאינה לפי מידותיו. אנו ראויים למשהו יותר אטרקטיבי!